מגילת אסתר, גרסת 2013

א.

פסטיבל הקולנוע השנתי ליוצרים צעירים של ליטל-רוק איווה, נפתח, כבכל שנה, בקבלת הפנים המסורתית בבית המושל. אין לדעת מה היה הגורם המדוייק לכך, אולם פסטיבל הקולנוע השנתי, אירוע תרבותי מקומי שכל תקציבו לא עלה על 2.6 מיליון דולר, הפך לבבת עינו של המושל. אפשר היה זה רגש הנחיתות האינטלקטואלי ממנו סבל או שמא הרצון להוכיח כי למרות היותו איש עסקים בעל תדמית של נהנתן הריהו חפץ להנחיל לנתיניו נכסי תרבות ולקדם ערכים של יצירה ורוח, אבל דניס אליוט דנהיל הבן השקיע מרץ ומשאבים בפסטיבל הקולנוע השנתי הזניח שלו משל היתה זו תחרות האוסקר בעצמה.

זו היתה השנה השישית לקיומו של הפסטיבל והוא היה, פחות או יותר, האירוע המשמעותי היחידי בבירה המנומנמת של המדינה המנומנמת עוד יותר. בן 36 בלבד היה דניס אליוט כאשר זכה בבחירות והפך למושל המדינה הקטנה. צעיר, הולל, בעל חוש מפותח לעסקים, משפחה תומכת ואב מת שהיה בעצמו מושל המדינה והותיר לבנו את המוניטין, את השם ואת הנטייה הקלה להסתבכויות. את פסטיבל הקולנוע הייחודי הוא הגה בחודש הראשון לכהונתו מן הסיבות שנמנו לעיל ומעוד סיבה אחת עיקרית: הוא חבב משתאות ומסיבות ובכל פעם שנקרתה על דרכו ההזדמנות לחרוג משגרת הממשל המשמימה לטובת טקסים ומסיבות, הוא היה הראשון לחתום על  צו המורה לעשות כן.

פסטיבל הקולנוע ליוצרים צעירים של ליטל-רוק נמשך בדרך כלל כשבועיים. הוא כלל הקרנות רציפות לאורך כל יום, כיתות אמן, סדנאות עם במאים ותסריטאים מובילים, טקסי הענקת פרסים ושלושה אירועים מובילים בתחילתו, בסופו ובאמצעו, ובראשם, כמובן, קבלת הפנים המסורתית לאחר ערב הפתיחה, שהפגישה יוצרים מארה"ב כולה בגינת בית המושל המפוארת לערב גדוש תרבות, אוכל ובעיקר שתייה עד לעומק הלילה.

דניס אליוט יצא אל המרפסת וממנה לחצר האחוזה בשעה די מאוחרת, כמעט שעה לאחר השעה הרשמית לתחילת האירוע. הוא בירך בחום את נשיא הפסטיבל את אורחי הכבוד ואת יושבי ראש הוועדות המקצועיות, נטל כוסית מהבר ופנה בצעד חד אל דוכן הנואמים כדי לפתוח את האירוע. לא היה איש בקהל שלא הבחין בעובדה המחשידה שאליוט הגיע לבדו לאירוע. זו היתה למעשה הפעם הראשונה בשש שנותיו כמושל שהוא הופיע לאירוע ללא רעיית המושל היפה והאהודה ד"ר סוזן דנהיל. סוזן היתה מקור לא אכזב לידיעות ולרכילויות סביב בית המושל ושמה ותמונתה לא חדלו מלהופיע בעתונות המקומית. היא היתה יפה מאוד, דוקטור לביולוגיה ומרצה מבוקשת בתחום. את דניס הכירה בעת מסע הבחירות הראשון שלו, אליו נרתמה עקב הצהרותיו בתחום מעמד האשה. במהלך השנים היא היתה רעיית מושל למופת ולקחה חלק בכל מהלך פוליטי שביצע בעלה. היעדרותה הערב היתה לא רק מוזרה, אלא במידה רבה גם פגמה באוירת הערב וברוח האופיינית לאירועים בבית המושל. דובר המושל סיפק אמנם תירוץ מגומגם שנגע לבריאותה של אמה, אולם התמונה שנתקבלה היתה כאילו המושל ניצב על הבמה כשרק מחצית מגופו צמודה לראשו המדבר.

הסיבה להיעדרה של סוזן היתה כמובן אחרת לחלוטין. חודש וחצי קודם לכן, בעיצומו של החורף, לאחר שלושה מכתבים אנונימיים שקיבלה אל תיבת הדואר הפרטית שלה, היא שבה מוקדם מהצפוי מכנס מקצועי בקליפורניה אל ביתם המשותף וגילתה את דניס בעלה פורע את יצועיה בזרועות סטודנטית צעירה עבת בשר ובעלת עיניים יוקדות ששימשה מתורגמנית בלשכת המושל. סוזן ההמומה והפגועה נסה אל בית משפחתה ומאותו יום לא נפגשה עוד עם דניס. הוא, מצידו, נתקף חרדת אימים לגורל הקריירה שלו וניסה לחזר אחריה בכל דרך, לשווא. כעבור שבועות אחדים הושגה בין בני הזוג הסכמה להיפרדות שקטה ומכובדת, ובאותו ערב, בעיצומו של אירוע קבלת הפנים, הגיש ראש מטה המושל, שהיה גם עורך דינו הפרטי, את טיוטת ההסכם לחתימה, ואף הצליח לשכנע אותו לחתום. כעבור יומיים, עתידים דניס וסוזן דנהיל להיפרד סופית. העיתונות תשתוק. שום רמז שיסגיר את נסיבות הגירושין האמיתיות לא יושמע, לזאת ידאג יועץ התקשורת הטוב ביותר בדרום, הטקסני לואי כהן, שמשרת אותו נאמנה עוד מימי המירוץ לראשות אגודת הסטודנטים. כל שנותר הוא למלא את החלל שנפער ולדאוג לכך שהמושל הצעיר והמבטיח יציג במהירות האפשרית זוגיות חדשה, טובה ויציבה, שתבטיח חזות משפחתית יאה למי שמתיימר להנהיג יום אחד את האומה כולה. טיסת לילה אחת שיצאה מניו יורק לדה-מוין, בערך ברגע שבו עמד דניס דנהיל לפצוח בדברי ברכה, עתידה לפתור באופן מפתיע גם את הבעיה הזו.

ב.

בית חב"ד דה-מוין שכן במבנה דו קומתי, בחלקו הדרומי של איסט וושינטון אווניו, סמוך למרכז העסקים של העיר ולא רחוק מבית המשפט. זה היה בית לבנים אדום, שצורתו כצורת בית הרבי מליובאוויטש בניו יורק, ועל חזיתו נרשם באותיות גדולות "בית חב"ד דה-מוין – הכתובת לכל עניין יהודי". בסמוך לו, כשהם חולקים קיר אחד משותף, ניצב בית הספר היהודי האורתודוכסי שבימי ראשון היה שואב אליו מאות ילדים יהודים מכל קצווי העיר ואף מהערים הסמוכות.

על כל הקומפלקס הזה חלש בשש השנים האחרונות, מאז הגיע לראשונה לעיר, מנדל מירקין, שליח חב"ד הנמרץ והכריזמטי, ששלט ביד רמה בשרשרת מפעלותיו ואף עמד בקשרים טובים עם רוב הקהילות היהודיות בעיר ובמדינה כולה. מירקין, כשאר שליחי חב"ד בעולם, היה מכונה אנושית של מרץ וחזון. הוא לא נח לרגע. מאז הגיע לעיר הוא הסתער עליה ועל המדינה הקטנה כשהוא טעון אנרגיות של מי ששב למולדתו ולשפת אמו. ביום הראשון לבואו כבר הספיק להידחף ללשכתו של התובע הכללי, יהודי במוצאו ואף לשלוח זר פרחים לאשתו של מפקד המשטרה המקומית, שעברה באותו שבוע תאונת אופנוע קלה. ידו היתה בכל. בצל פעילותו השוטפת של מנדל, מלאכת טוויית הקשרים ופיתוחם, הלך בית חב"ד הלוך והתפתח. ומוסדות יהודיים רבים הוקמו במסגרתו.

זירת הפעילות העיקרית של מירקין היתה ארמון המושל. כבר בתקופה הראשונה לפעילותו הוא זיהה את הפוטנציאל הגדול הגלום בנוכחות פיסית במקומות שמעניינים אותו ושהוא עשוי להפיק מהם תועלת. בשנה השניה לפעילות הגיעו הדברים עד כדי שהות יומיומית של שעות ארוכות בארמון המושל. תמיד היה לכך גם צידוק הגיוני. מירקין לעולם לא בא "סתם כך". הוא היה מוצא תירוץ מן המוכן לביקוריו התכופים. פעם היתה זו פגישה בהולה עם מנהל מחלקת התברואה, פעם צורך דחוף בהחלפת מזוזה במשרדו של פקיד משרד הבריאות האחראי על מגיפות שהיה יהודי חם ופעם ישיבה שלא מן המנין במשרד הגזבר הפדרלי על העברה כספית לצורכי חינוך שלא הגיעה במועדה. למעשה, את רוב כשרונו היצירתי הקדיש רבאיי מירקין ליצירת סיבות וצידוקים לנוכחותו המוגברת במסדרונות ארמון המושל. עם הזמן רכש לו מירקין כח ועצמה בלתי מבוטלים שנבעו בעיקרם מן העובדה שניתנה לו כניסה די חופשית למשרדי הממשל וברבות הזמן אף תג מבקר קבוע הונפק לו ועליו תמונתו והכתובת: "רבאיי מ. מירקין – לובינג". המהלך הושלם.

פסטיבל הקולנוע השנתי תפס את רבאיי מירקין בתקופה מעט לא נוחה. בדיוק באותה העת התרגשה על משפחתו צרה בלתי צפויה. אחיו, הרב יוסף יצחק מירקין, ששימש כסופר סת"ם בברוקלין התמודד עם בעיה חמורה בתוך ביתו. בתו, הדסה, דסי בפי מכריה, נערה מתבגרת בעלת מראה אטרקטיבי, עיניים יוקדות ומבט שיש בו מן החטא, החלה משרכת דרכיה בשיעור כזה שאילץ את הוריה להידרש לנושא בטרם יבולע לתדמיתה של המשפחה כולה. לדסי מירקין מלאו כבר 22 שנים ושידוך אין. עוד בתקופת התיכון היא החלה פוזלת לעבר שדות זרים כשנרשמה, על דעת עצמה, וללא כל עזרה כספית מהוריה, לבית-הספר האקדמי למוסיקה בפלטבוש אווניו הסמוך לשכונת מגוריה, קראון-הייטס, שם חלקה ספסל עם נערות ונערים שחורים, היספנים ואף גרוע מכך. במסגרת הלימודים מצאה עצמה הנערה החסידית לא פעם מבצעת דואט מרגש בסדנאות האומן שהתקיימו בבית-הספר מדי שבוע עם נערים גויים שלא רק ליוו את שירתה הענוגה בפסנתר ובכלי מיתר, אלא לעיתים אף נצבו יחד איתה על הבמה. בהופעה אחת כזו, ציפתה לזמרת הצעירה הפתעה בלתי צפויה. דלתות אולם ההופעות נקרעו לפתע ובפתח עמדו הריה המתפלצים שהעדיפו למות ולא לראות את בתם בכורתם במעמד נורא כזה. משם הלך מסלול חייה הפתלתל של דסי והידרדר. עם תום לימודי המוסיקה היא החליטה על יעד חדש ונרשמה ללימודי ספרות בברוקלין קולג', ואף עקרה מבית הוריה ועברה לגור עם שתי שותפות בדירת סטודנטים על גדות הנהר, האזור היחידי בברוקלין שהנוכחות היהודית בו שאפה לאפס.

יוסף יצחק מירקין ואשתו פרלה כבר כמעט נואשו מהבת הסוררת, אבל אז הגו רעיון: דסי תיסע ל"שליחות" בבית דודה, מנדל, בדה-מוין, איווה. אין לדעת מה בדיוק עמד בבסיס הרעיון היצירתי הזה, אולם ברי כי פרלה, אמה של דסי, בחוכמתה היהודית צופת העתיד, לא העלתה על דעתה אף בחלומותיה הפרועים ביותר איזה עלילות נתכנו לבתה הקלוקלת במחוז שליחותה החדש.

מנדל, מצידו, קיבל את שיחת הטלפון מאחיו ברגשות מעורבים. יצר האחווה הטבעי הורה לו, אומנם להסכים ללא עוררין למבצע ההצלה, אולם עומס העבודה שהוטל עליו יחד עם עב קל של חשש שהתקדר בפאתי מוחו מפני הצעד הקיצוני, הורו לו להיות ספקן. הוא שב ושאל את אחיו מה תועלת יש בדבר, והאם אין הוא חושב כי הריחוק הפיסי מבית ההורים עלול להגביר את קצב ההתפקרות של הבת. האח התגמגם בכאב. משזה התגמגם ומשנהו התחבט גבר הטון ההחלטי של האם–הגיסה ובערב יום חמישי של אותו שבוע עלתה דסי בנמל התעופה לה-גרוודיה על טיסה שעתידה לשנות את חייה ושמא אף את חייהם של רבים אחרים, לאיווה.

מנדל מצידו, הדחיק את דבר האורחת אל קצווי מוחו. הוא עידכן את אשתו בשפה רפה בפרטי הסיפור, ואף טרח להוסיף כי ההשגחה הפרטית, בת בית קבועה בביתם ובשיחתם, היא זו ששיגרה את דסי אל ביתם דווקא בתקופה כזו, אחרי לידת ילדם השביעי כשברכה מנוחה שרויה במשכב לידתה. דסי התקבלה בבית דודיה בחיבה, אך כבר אחרי כמה ימים התברר כי אורחות חייה הקלוקלים גורמים חיכוכים עזים בינה לבין דודתה.  כעבור שבועיים לשהותה של דסי בבית, שכר מנדל דירה קטנה בשכונה סמוכה ושכנע את אחייניתו כי בדירה החדשה יהיו תנאי מחייתה שפירים יותר. דסי, מצידה, נענתה בחדווה. המגורים העצמאיים פתחו בפניה אופק והזדמנויות חדשים, בדרך אל החירות המוחלטת לה כל-כך ציפתה.

ואז הגיע טיינקס גיבינג.

חג ההודיה היה האירוע השני במעלתו בארמון המושל, אחרי פסטיבל הקולנוע. דניס אליוט דנהיל חובב המסיבות והאירועים עשה לו מסורת לקיים בחג את קבלת הפנים השנתית של המושל לכל מי שהוא משהו בדה-מוין. זו היתה חגיגה מושקעת, מפוארת ומדוברת מאוד בעיר. המושל היה פותח אותה בהצגת תרנגול ההודו המסורתי שעל כרבולתו מוטבע סמל מדינת איווה, ודניס הצוהל היה מקיים איתו דיאלוג קומי כתוב מראש כשאת תפקיד התרנגול היה מבצע בכישרון דיבוב יוצא-דופן יועץ התקשורת לואי כהן. לאחר מכן היו עוברים בסך כל האורחים לברך את המושל. זה היה האות לפתיחת חגיגה הוללת שנמשכה   עד לשעות הקטנות של הלילה.

מנדל מירקין היה, כמובן, מוזמן קבוע למסיבת חג ההודיה של המושל. ההשתתפות השנתית של מנדל במסיבת חג ההודייה בארמון המושל היתה קריטית להמשך הפעילות שלו במשך השנה כולה. שם, במהלך הערב המלוקק והחנפני, היו נסגרים דברים. מנדל היה פוגש שם, בין המזנונים והבמות, את כל מקבלי ההחלטות בממשל. הוא היה מחליף מילה עם התובע הכללי לטובת יהודי שנכלא, ומרעיף מחמאות על ראשו של מפקד המשטרה המקומית; סוגר תקציב קטן עם הגזבר ומתכנן מבצע מחוכם עם יו"ר ועדת התרבות העירונית. את פירות הערב הזה הוא היה קוצר במשך שנה שלמה, אשר על כן אך טבעי היה שבשנה זו שבה מדובר נפלה רוחו של מנדל כתוצאה מהעובדה שהשתתפותו במסיבה השנתית תהיה חסרה. אשתו, ברכה מנוחה, מרותקת למיטתה עקב לידה מסובכת, והוא תהה כיצד יגע למסיבה ללא בת לווייה. תוך כדי הרהורים נוגים נפתחה הדלת, ודסי, במכנסיים מחמיאים ובמחשוף נדיב נכנסה הביתה, מחוייכת וצוהלת יתר על המותר. מנדל נתן בה מבט מחמיר שיש בו בושה, ביקורת ומבוכה רבה, ותוך שהוא תוהה למקורו של ריח האלכוהול החריף שהתפשט בסביבתה, עלתה בו מחשבת פיגול שנתקעה במוחו וסירבה להסתלק: הוא יילך למסיבה עם בת לווייה המתאימה עשרת מונים לאוירה הכללית מאשתו. הוא ייקח איתו את דסי.

דסי הסכימה בחדווה. כשאסף אותה מנדל ברכבו, חשכו עיניו ממחשוף גבה שבהק אליו בצלוא הדרו מבעד לשמלת הערב שלבשה. בכניסה לארמון המושל, כשדסי מיהרה להסיר את מעילה ולהותיר אותו בדוכן שמירת החפצים, מששוב הבהיק הגב ואיתו החרפה, נשבר מנדל סופית והחליט לוותר על בת לווייתו. את המשך הערב הוא בילה לבדו, נבוך ודואב, כשהוא מנסה לשווא לחייך חיוכי נימוסין ולמלא את תפקידו באמונה, אלא שאז, בזווית עינו, הוא גילה משהו שגרם לו להחסיר פעימה: בפינת הטרקלין, סמוך למפל מים מעוצב, כשהם שעונים על בר משקאות, עמד המארח, מושל איווה דניס אליוט שקוע בשיחה נעימה מידי עם מישהי שמנדל הכיר היטב. הוא היה קצת נבוך לתקוע מבט בגב החשוף ולצמצם את עיניו לצורך זיהוי, אולם הוא לא היה צריך להתאמץ כל כך. דניס אליוט, הצעיר ההולל, שאת חולשתו לנשים הכיר מנדל היטב, לא חסך בחיוכים ובמחוות גוף בשיחתו הערה עם דסי. כעבור דקות אחדות, כשמנדל ראה מרחוק את המושל מחפש דף נייר, משרבט עליו משהו ומוסר אותו לדסי, הוא לא הצליח להתאפק יותר. כשכולו אחוז פלצות הוא שיגר את אחד המלצרים למסור לבחורה הגבוהה שעומדת שם ליד הבר כי "יור אונקל ווייט פור יו אאוט סייד" ויצא החוצה שבור ורצוץ.

כשדסי יצאה אחריו, צוהלת ומעט כושלת בהילוכה, כוס המשקה עדיין בידיה, הוא לא הצליח לעצור בעד זעמו. "איי הופ דט יו נואו ווט יו דו", הוא הטיח בפניה. "איי אמ דספרט פרום יו. איי דונט וונט טו בי א פארט אוף דיס טינק, דונט יו דייר טל אימ הו אר יו, דו יו היר מי?!".

דסי לא ענתה, ספק אם היה ביכולה להבין ולהפנים את זעמו של הדוד הכואב. הוא התחיל לפסוע במהירות לעבר מכוניתו כשהוא מושיט לה שטר של 50 דולר, אבל אז הוא לא הצליח להתאפק, וזרק לה עוד משפט אחד: " אנד הי שוד ריממבר, יור גוי,  הו סייב אימ לאסט ייר. אוקיי?".

מנדל ידע היטב על מה הוא מדבר. את הסוד הזה ידעו רק הוא ויועץ התקשורת לואי כהן. סנדלר ופרידמן, שני עיתונאים צעירים במגזין המקומי "לאסט מאנ'ס", שנמנו על חברי בית הכנסת של ראביי מירקין, הצליחו בשעתו לגלות פרטים עסיסיים על פרשת גירושיו המכוערים של המושל. רק שני לילות מאומצים של שכנוע מצידו של מנדל והיועץ כהן הצליחו לגרום להם לנצור את עטם. עד כה לא שיתף מנדל איש בפרטי הארוע הזה, אולם המראה הנורא של אחייניתו הנלכדת ברשת שהוא עצמו בפזיזותו טמן לרגליה, הצליח להוציא ממנו את המידע החסוי, שיתברר בהמשך כמועיל ביותר.

ג.

זה היה החורף של מייקל סומברג, ראש הקהילה הרפורמית בעיר.

מייקל סומברג היה צעיר מוכשר, בעל תואר כפול במשפטים ובכלכלה שנולד בעיר וגדל במוסדותיה. לקהילה הרפורמית הוא הגיע דרך הוריו שהיו בין מקימיה 60 שנה קודם לכן, ומשאך החליט, במהלך לימודיו באוניברסיטה, לבחור במסלול רבנות והנהגה במסגרת הקהילה, מייד הוצב לו מסלול המראה ובתוך שנים מעטות עמד בראש הקהילה, שנחשבה לחזקה ומבוססת מאוד בין הקהילות היהודיות הרפורמיות בארצות הברית כולה.

ממרום מעמדו לא היה סומברג נדרש כלל וכלל לגורם זוטר כמו השליח החבד"י מנדל מירקין. הקהילה הרפורמית היתה שלטת בעיר שלטון איתן ויציב. מבחינת מספר החברים, היא מנתה פי חמש מהחברים בקהילה הקונסרבטיבית והאורתודוכסית גם יחד. כשהגיע מירקין לעיר, סומברג לא השגיח בו כלל. רק משזה החל להעמיק את אחיזתו ולצבור קשרים ומעמד, החל סומברג לתת את דעתו לאיום ההולך ומתגבש.

שלא כמנהגו, נקט מירקין ביחסו למייקל סומברג בטקטיקת ההתעלמות. ככל שהלך מעמדו והתחזק בארמון המושל ובמסדרונות השלטון, כך הלך מירקין והתרחק ממנו יותר ויותר. הצלחתה של הקהילה האורתודוכסית בעיר, בצירוף יחסו העויין והמזלזל של הרב מירקין, ערערו את שלוותו של הרב סומברג וגרמו לו לייסורי נפש. ככל שניסה, הוא לא הצליח לסלק ממחשבותיו את האיום הגלום בעצם נוכחותו של מירקין בסביבה. בכל פעם שהיה נפגש בו בבניין העירייה או בארמון המושל היה חרון עיקש עולה במעלה גרונו והוא היה נתקף זעם.

עד מהרה הניע אותו הזעם הזה לפעולה. ערב אחד הוא מצא את עצמו, כמו בעוד הזדמנויות רבות, מיסב לארוחה חברית עם המושל דנהיל. סומברג לא הצליח לעצור את לשונו המשתלחת והשמיע באוזני דנהיל נאום הפחדה שתכליתו הנזק שמיסב בית חב"ד ופעילותו הדתית של ראביי מירקין לעיר ולשלטונו שלו. סומברג לא נקט בגידופים בלבד, אלא טרח להשמיע את תפיסתו הכוללת בדבר פעילויות בעלות אופי דתי במרחב הציבורי של העיר והמדינה. מסקנת ההרצאה היתה אחת: יש לעצור, באמצעות חקיקה עירונית את פעילות בית חב"ד ולייבש אותו מבחינה תקציבית. סומברג לא התעצל והציג בפני המושל תכנית פעולה. על פי התכנית, צריך המושל להביא בפני האסיפה הכללית הצעה שתגביל פעילות דתית ציבורית מכל סוג שהוא, בהסתמך על החוקה הגורסת הפרדת הדת מהמדינה ובמקביל – תינתן הוראה שלא לסייע בתקציב פעילות התרבות של בית חב"ד עד להודעה חדשה. דנהיל, שכבר שתה יותר מכוסית אחת תלה בסומברג עיניים מזוגגות והנהן בראשו לחיוב. סומברג לא התעצל. הוא הוציא מתיקו הצעה מוכנה הכוללת רקע, נימוקים וניסוח מדוייק של התקנות אותן ביקש להעביר, והגיש אותה לדנהיל לחתימה. הסעיף האחרון בתקנה היה ספציפי ונקודתי: הוא אסר על בית חב"ד לקיים את מסיבת פורים ותהלוכת העדלידא המסורתית שמתקיימת כבר 6 שנים רצופות. דנהיל חתם.

ד.

ההפגנה השקטה מול ארמון הנשיא היתה מרשימה בפשוטה. למעלה מ1500 יהודים הצליח הרב מירקין לגייס למבצע הבזק שארגן. הידיעה על הגזרה החדשה, שעלולה לחסל לחלוטין את כל מה שעליו יגע ועמל, תפסה אותו בדיוק כששהה בפגישת פרזנטציה עם צוות סטודיו לתיאטרון שביקש להפעיל השנה, תכנית וארגונית, את תהלוכת פורים של בית חב"ד. הוא מיהר לכנס את ראשי הקהילה ותיאר בפניהם את הצפוי לקהילה ולבית חב"ד. "איף ווי וונט טו דו סמסינג טו רימיינד דיס וייס פרזידנט", זעק מירקין, "לטס גו נאו, טוגזר אנד סקרים אגנס דיס דיזסטרד!". רבע שעה לאחר מכן ניצבו כל חברי הקהילה בהפגנה השקטה והרועמת ביותר בתולדות העיר, כשבראשם עומד ראביי מירקין ונושא דברים באמצעות מגאפון מאולתר.

כשירד מירקין מהבמה ופינה אותה לדובר הבא, ניגשה אליו נערה צעירה וביקשה לשוחח איתו. מירקין ההמום לא הבין במה מדובר, אך הצעירה לחצה עליו להתלוות אליה הצדה, שם תחבה לידו פתק. על הפתק היתה חתומה דסי אחייניתו הסוררת. היא ביקשה לדעת, בפשטות, מה זה ועל מה זה.

מאז האירוע הטראומטי בבית המושל לא החליף מנדל עם דסי מילה ואף לא פגש בה. לאחיו הוא הודיע לאקונית כי הילדה יצאה משליטתו וטוב יעשה אם ישיבנה בחזרה לניו יורק. מעת לעת היה מנדל מקבל דרישות שלום עמומות מהאחיינית, בדמות שיחות טלפון חטופות שניהלה עם אשתו ובנותיו, אך לא יותר. כיון שכך, נמנע ממנדל המידע שהיה נחלתו של כל רכילאי במסדרונות השלטון ובעיתונות המקומית, לפיו המושל דנהיל מנהל מזה מספר חודשים רומן חשאי עם צעירה אלמונית מצודדת, וכי יש המדברים בסביבתו אפילו על מיסוד אפשרי של הקשר. מי שהתעקש להציץ ולהתעניין יכול היה לחזות בדסי כשהיא חומקת חרש בשעות בוקר מוקדמות אל רכב שרד הממתין לה בכניסה והולכת לעמל יומה. איש לא ידע מיהי הצעירה שמצאה חן בעיניו של המושל. היחיד שידע על זהותה עמד עתה בלבה של הפגנה המונית מול בית המושל, והחזיק בידו פתק ממנה.

מוחו של מנדל החל לעבוד במהירות. לגודל אסונו הוא הבין מייד את המצב לאשורו, אך במקביל הבין כי בצל המצב הזה חבויה גם ישועה גדולה. הוא הוציא את עטו, הפך את הדף, כתב עליו בחופזה מספר מילים, והגיש אותו לצעירה. בפתק שהגישה הצעירה, מזכירה בלשכת המושל, כעבור מספר דקות לדסי, ששהתה באגף המגורים של דנהיל, נכתב רק: "דנהיל אנד סומברג טריי טו דיסטרוי מי. הו נואוז איף נוט פור דיס טיים  יו הב קם טו קינגשיפ. פליז, דו סמסינג".

בדיוק באותה שנייה הרים מנדל את עיניו אל על. בחלון העליון, זה של בית המושל, הוא ראה דמות מוכרת. דסי לא דיברה. רק שפתיה נעו.  מבעד למסך דמעותיו הצליח מנדל לקרוא מה שלחשה: יו דבנט, איי וויל דו. אתה תתפלל. אני אעשה.

ה.

למחרת, בתשע בבוקר, הופיעה לפתע דסי בלשכת המושל. היא פתחה את הדלת בסערה ונכנסה בחטף לחדרו של דניס. המושל ההמום, שחשש מכל רינון שהוא, קם ממקומו ופתח מייד את הדלת לרווחה. דסי לא השתהתה, ורכנה מאחוריו על גבי המכתבה. דניס, שזה היה לו הדבר האחרון בו חפץ, התקשה מעט להחזיק מעמד לנוכח לשונה שרפרפה בקלילות על אוזן ימינו. הוא ביקש בלחישה מהמזכירה לסגור את הדלת. מעבר לכתפו שלחה דסי יד אל המקלדת ורשמה, אל תוך הקובץ הפתוח על המסך, הודעה קצרה: "מלכת הלילה מזמינה את עבדה הנרצע מר דניס דנהיל יחד עם חברו מייקל סומברג לארוחת ערב עתירת הפתעות בעוד יומיים, בביתה הפרטי בשדרות קולומביה 17 דה-מוין. יהיה מעניין".

דנהיל נדלק. חושיו נדרכו. מזגו ההולל התעורר והוא הגה כל כולו בהפתעה המצפה לו. באמצעות מכשיר הטלפון האישי הוא חייג לסומברג והודיע לו בחשאי על ההזמנה. סומברג ריחף בעננים מרוב אושר. לאשתו הוא סיפר כי הוא ורק הוא, מוזמן לארוחה אינטימית של המושל עם חברתו. אשתו נדרכה. היא לא הצליחה להסתיר את תחושותיה, אך מייקל מיהר להרגיע אותה ורק שאל לעצתה, עבור מה כדאי לו לנצל את הארוחה החגיגית. אשתו ושני בניו הגדולים לא הותירו מקום לספק. הם המליצו לו לנצל את גל החביבות הזורם אליו מצידו של המושל ולהנחית מכה ניצחת על בית חב"ד. וואי דו יו ניד טו ווייט טיל פורים? הם הקשו, סיי יור וורד נאו, אט דה חנוכה פארטי. לט'ס סי יו ברייק איז ביג מנורה ד'ט אי בילד. איט'ס וויל בי מאץ' בטר, הם הציעו בהתלהבות, ומייקל, מבלי דעת מה צופן היום הבא עבורו, סבר וקיבל.

ו.

בלילה ההוא נדדה שנת המושל. דניס דנהיל סיים באותו יום מרתון מתיש של דיוני תקציב. הוא שב לביתו עייף וסחוט, שם התאכזב למצוא פתק מדסי שמתנצלת כי לא תוכל להגיע עקב מבחן שהיא עוברת למחרת. הוא התפשט, מזג לעצמו כוס וויסקי, וניסה לעלות על יצועו. משראה כי לא יצליח להרדם, נטל את הכוס בידו וירד למשרדו, סר וזעף,  באימונית ונעלי בית.

ליבו לא היה עימו. אותות החדשים האחרונים נכרו היטב בפניו. פתאום הכתה בו הטראומה ההיא, זו של סוזן הנוטשת והסערה שיכולה היתה להתרחש. עד לרגע זה הדחיק את השאלה ממוחו, אולם עתה היא הכתה בו בעוצמה רבה: איך ייתכן, לעזאזל, כי בעידן כזה של חופש מידע ועיתונות חופשית, הוא הצליח למנוע את דליפת פרשת האהבים ההיא לעיתונות? ומה אם היא תתגלה פתאום?

כרגיל במקרים אלה, הוא הרים את הטלפון והזמין אליו את ליאו כהן. כהן, שכבר עלה על יצועו, נחרד. תוך שעה קלה הוא כבר ניצב בלשכה והיה טרף ללחציו של דנהיל.

שלא כדרכו, היה דנהיל חד וערני. הוא פתח עם כהן את הנושא והביע את פליאותיו. כיצד ייתכן, הוא הקשה, שהצלחת למנוע את דליפת הפרשה החוצה? אתה בוודאי מסתיר משהו, האשים. כהן התפתל במקומו וניסה להתחמק. משלא היתה לו ברירה, הוא שיתף את המושל בעלילות הלילה ההוא, בו הוא והחבדני"ק מנדל מירקין ניהלו מו"מ מפרך עם סנדלר ופרידמן, שני העיתונאים היהודים. דנהיל לא ויתר. הוא ביקש לשמוע עוד ועוד. ורצה להתעדכן בפרטים. התמונה שעלתה עוררה בו אהבה גדולה לרב החבדני"ק ורצון עז להודות. מוחו המבוהל לא ביצע כלל את הקישור הנדרש בין הצו עליו חתם רק שלשום, לבין הצורך לגמול למירקין כגמולו. מה שהוא הצליח לזכור, זוהי ההזמנה שכבר שבועיים מונחת על שולחנו, ודרישתו של מירקין כי יכבד בנוכחותו את הדינר השנתי וטקס הדלקת נרות חנוכה שעורך בית חב"ד. הוא ידע מה יעשה.

הוא קם בסערה ויצא לשירותים. משרק פתח את דלת לשכתו מצא באולם המבוא את מייקל סומברג משוחח עם המזכירה התורנית. סומברג לא נהג לבזבז זמן. כמי שהצליח להשיג את רוב השגיו מדנהיל דווקא בשעות הליל, בתנאים של נעלי בית, הוא מיהר להגיע גם הערב ללשכה, בדרישה להכניס בתקנה החדשה את התיקון בדבר אירועי חנוכה. משאך ראה אותו דנהיל, נפל במוחו רעיון. כששב מלפנות את צרכיו, דרך פעולתו כבר היתה ברורה.

עוד בטרם הצליח סומברג לפצות את פיו, תחב דנהיל בידו את ההזמנה, ומיהר להכתיב לו נאום אותו יישא סומברג בדינר של בית חב"ד, כנציגו האישי של המושל. בנוסף, קיבל המושל את הצעתו של לואי כהן והורה לסומברג ההמום לפרסם מודעת ברכה מטעם הקהילה הרפורמית בספר הזהב שיוצא לקראת הדינר החגיגי. בהתלהבותו, לא ויתר דנהיל על שום פרט ואף הכתיב לסומברג את הנוסח המוצע למודעת הברכה, נוסח שנפתח במילים: "ככה ייעשה לאיש".

סומברג הגיב כמי שנטרפו ספינותיו בים. הוא היה המום, אך ידע כי אין השעה כשרה לכל שינוי שהוא בהחלטותיו של המושל חסר האחריות. את היומיים שנותרו לו עד לאירוע המביך הוא הקדיש להתייעצויות עם מקורביו, כשכל שעה שקירבה אותו אל החרפה הגדולה, כרסמה עוד ועוד במצב רוחו ובשמחת חייו. בשלב הזה הוא החל להבין כי משהו בתכניותיו החל להשתבש. הוא לא ידע עד כמה.

אין לדעת מנין נטל מנדל את כוחות הנפש הדרושים לכך, אולם במהלך כל האירוע המפואר הוא השתדל שלא להזכיר במילה אחת את האיום המרחף על בית חב"ד ועל פעילותו. האירוע עבר בשלום ובהצלחה כששיאו היה, כמובן, נאומו של סומברג שהתקבל על ידי מי שידעו את מאורעות השבוע האחרון בתרועות נצחון. סומברג הדיפלומט שיחק את המשחק באופן מושלם, ורק כשירד מן הבמה ונס על נפשו אל מחוץ לאולם, התיר לעצמו לזעום ולפלוט כמה קללות. הוא מיהר אל ביתו, שם המתינו לו אשתו ומספר מקורבים והמשיך לטקס עצה כיצד לנהוג, אבל אז הגיע הטלפון הבהול מלשכת המושל שביקש לדעת מדוע הוא מאחר לארוחה בביתה של דסי. מייקל, שבסערת האירועים שכח כלל מהארוחה, מיהר לרכבו ושעט אל עבר פרבר מגוריה של דסי, כשהוא מיואש לחלוטין.

ז.

המפגש בבית דסי היה מוזר ומסתורי עד קיצוניות. דסי תפקדה כפיה עם שרביט זהב המכינה הפתעה ומסרבת לגלות מה היא. סומברג ישב שותק ומכונס ואילו המושל לא חדל אף לרגע מלשתות. דסי הגישה מתאבנים שרכשה במשובחת שבמסעדות העיר. סומברג אכל לאיטו, מנסה להתאושש מאירועי הלילה. משהחל גופו של המושל להגיב לכמויות האלכוהול שהגיר לתוכו, שינתה לפתע דסי את נימת דיבורה, פנתה אל המושל והחלה לשאת מונולוג.

היא החלה לתאר בפניו את המקום בו נולדה, את חצר חב"ד ואת פעילותה. היא הכבירה בדברים אודות הרבי מליובאוויטש והשליחות אותה הטיל על חסידיו, תיארה בצבעים עזים את שגרת פעילותו של שליח, את מאמציו ואת הצלחותיו. דנהיל הקשיב בעניין. עם כל משפט שהוסיפה דסי, הלך סומברג והתכווץ בכסאו. בסתר ליבו הוא הבין לאן הדברים הולכים, אך בינתיים שתק.

דסי עברה לתאר את בית חב"ד המקומי בראשות מירקין, והחלה לדמוע מהתרגשות. כשדנהיל היה נתון כולו בקסמיה, היא שלפה את נשקה, הצביעה בזעם על סומברג, סיפרה על הקשר שלה עם מירקין, ופרצה בבכי.

לזאת המושל לא ציפה. הוא קם ממקומו בכעס והחל סובב בדירה. בחרונו הוא עשה את מה שרגיל היה לעשות במקרים כאלה, והרים טלפון אל יועצו כהן. זה ידע להביא תמיד מזור במקום הנכון ובזמן הנכון. כעבור דקה של הקשבה, כשדנהיל מהנהן בראשו להסכמה, הוא הפליט "טיינקס" חרישי, חזר לסומברג, ובפנים מאיימות הודיע לו כי אם הוא חפץ בהמשך הקשר ביניהם, עליו לפנות מיוזמתו אל רבאיי מירקין ולבקש ממנו להדליק למחרת בערב את החנוכיה המרכזית של בית חב"ד, בגובה חמישים אמה.

מנדל, אפוף כולו שרעפי אמונה, קיבל את הבקשה בחדוה. הוא טלפן למפקד המשטרה, שנועד להדליק את החנוכיה בערב הבא, והודיע לו כי בצו המושל הוא נוטל ממנו את הכבוד ומעביר אותו לסומברג. דנהיל טרח להתעדכן מידי שעה בהתפתחויות. רק משהודיעו לו כי סומברג עלה על המנוף והדליק את החנוכיה – שכך זעמו והוא שב לחדרו להתנחם בזרועותיה של דסי. 

ח.

למחרת היום, ביטל המושל את לו"ז העבודה שהוכן לו ועסק אך ורק בענייניה של דסי. בשעת בוקר מוקדמת הזמינה דסי את מירקין המאושר לפגישה שלא מן המניין בלשכת המושל. דנהיל לא חסך במחוות.  הוא העניק למנדל את כל מה שביקש ואף למעלה מכך. בין השאר נחה עליו רוח היצירתיות, הוא הזמין אל לשכתו את מחזיק תיק החינוך והורה לו לבטל הקצאת מגרש שיועד לבית הספר הרפורמי והעברתו לבית חב"ד. במהלך הפגישה עלתה לפתע בעיה פרוצדורלית חריפה: כיון שהתקנה שהגיש סומברג באמצעות אחד חברי המועצה בחתימת דנהיל התקבלה, הרי שלא ניתן שלא ליישם אותה. התקנה שהתקבלה קבעה כי אין לתקצב בכל תקציב תרבות שהוא את בית חב"ד ופעילויותיו. מה עושים? כנוח רוח על דניס דנהיל, גם לזה נמצא פתרון. הוא ניסח תקנה חדשה הקובעת כי מאחר ובית חב"ד מסייע לנכים וקשישים, הרי שתקציבו ייגזר מכאן ואילך מתקציב הרווחה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. 

מנדל לא ידע את נפשו מרוב אושר. כששמע את המושל מעביר הודעה דחופה ליועץ התקשורת שלו בדבר התקנה החדשה, הוא לא הצליח להתאפק וקרץ בעינו לליאו כהן היהודי. זה השיב לו קריצה. ביציאה מארמון המושל המתינה לו סוללת עיתונאים צוהלים שביקשו את תגובתו. כל מה שהיה לו לומר אלו שני מילים: ונהפוך הוא.

ט.

צוות ההיגוי שהקים הרב מירקין בבית חב"ד לניהול המערכה הגיב בשאגות שמחה ובמזיגת וודקה והכרזות "לחיים!" ללא הבחנה. כשהגיע מירקין למשרדו עלתה השמחה עד לב השמים והחבורה אף יצאה בריקודים. מצוייד ביד חופשית מהמושל מיהר מירקין לבצע השתלטות בזק על כל הזירות העיקריות שנשלטו בידי סומברג. אנשיו יצאו וקבעו עובדות בשטח, תוך שהם מעבירים לרשות בית חב"ד את נכסיה העיקריים של הקהילה הרפורמית:

את המתנ"ס

ואת מרכז החוגים

ואת אולם הספורט

ואת תחנת הרדיו הקהילתית

ואת בית הספר למבוגרים

ואת בית התמחוי

ואת מועדון הנוער

ואת חדרי ההרצאות

ואת הספרייה

ואת מועדון הגולף

עשרת מוקדי הפעילות המרכזיים של הקהילה, מבלי לפגוע, כמובן, בציוד ובריהוט, זאת על פי הנחייתו המפורשת של הרב מירקין.

מנדל החליט שלא לבזבז זמן. הוא מיהר להעביר דיווח מפורט בדבר התשועה הגדולה לבתי חב"ד בכל העולם, למרכז חב"ד העולמי בברוקלין ולאתרי האינטרנט של התנועה. אחד האתרים שפירסמו את הסיפור טרח ליידע את קוראיו כי מעתה יחגגו בכל קהילת חב"ד את "נס איווה", לזכר התשועה הגדולה, מנהג שאכן נקוט בכמה מהקהילות עד היום הזה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

• מגילת אסתר
• קובי אריאלי