כולם היו שם. עברו בסך. הלכו ושבו. דיברו ודיברו ודיברו. בדרך כלל זה היה ענייני ומינורי, מידי פעם איימו האולפנים לעלות בלהבות. זה קרה כאשר לאולפן הגיעו פוליטיקאים ערבים ישראלים, או, ליתר דיוק, כאשר לאולפן הגיע אחמד טיבי. על רגע המפגש הזה ראוי לדבר מעט.
מה אנחנו חושבים על אחמד טיבי?
ובכן, אם מוציאים מן הזירה קיצוניי ימין שרואים בטיבי את סגנו של אחמדינג'אד, הרי שהיחס הישראלי הכללי נע בין חיבה לשנינות ולמזג הנעים שלו לבין התנגדות זועמת ליחס הפרו פלסטיני שלו, אבל כזו שלא הופכת אותו לאויב.
ועל חנין זועבי? אותו הדבר רק בלי השנינות והמזג הנעים. ועל עזמי בשארה? מרגל, טוב שהלך. ברכה? עצבני לוחמני, אבל אותנטי. ובשורה התחתונה, מנהיגי הציבור הערבי בישראל נתפסים אצלנו במקרה הטוב כנציגיו של הציבור הזה בכנסת ובמקרה הגרוע כשתולים של הרשות הפלסטינית בבית המחוקקים הישראלי. כך או כך, איש לא חושב ברצינות כי הם קשורים איכשהו לשאלות הגדולות של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
משימת חיים
עכשיו שמישהו יסביר לי, לעזאזל, למה? למה איש מבין האנשים המוכשרים האלה לא תופס שום עמדה, שום עמדה רצינית, בסכסוך הישראלי פלסטיני? למה אחמד טיבי, שהיה יועץ של ערפאת, שמכיר טוב מכולם את המנטליות הישראלית וזו הפלסטינית, את הנרטיב הישראלי ואת זה הפלסטיני, שמסוגל לנהל משא ומתן ודובר היטב את שתי השפות, למה הדבר היחיד שהוא עושה, ציבורית, בנושא זה, הוא לרוץ בין אולפנים, לצרוח וליילל?
למה חבר הכנסת ברכה, איש רציני ומוכשר, לא חושב שהוא קשור איכשהו לסכסוך הזה? הוא אמנם תומך מוחלט בפלסטינים, אבל יודע בדיוק שאין למעלה ממנו כי היישות הציונית בישראל היא עובדה קיימת וקבועה. למה הוא לא הופך את שליחות התיווך למשימת חיים? בקיצור, למה אין שום ערבי ישראלי ש"עובד" בסכסוך הישראלי פלסטיני?
כי איש לא באמת לוקח אותם ברצינות. כי הם בעצמם לא לוקחים את עצמם ברצינות. כי הם כבר עשרות שנים מצויים בתוך העולם הישן והילדותי של היללנות האופיינית והמוכרת לנו כל כך. כי הם לא מבינים בכלל עד כמה הם קשורים לנושא ועד כמה הקשר העמוק שלהם לנושא הוא זה שמונע מהם לגיטימציה והכרה.
ובעצם זה עובד הפוך: איך אפשר לקחת ברצינות מנהיג ישראלי-ערבי מוסלמי, חבר כנסת וסגן יו"ר הכנסת, שמכיר אישית היטב את כל המנהיגים הישראלים ואת כל המנהיגים הפלסטינים, ואפילו פעם אחת בחייו לא ניסה לתווך ביניהם? זה דבר רציני?
ומה שמעניין זה שההחלטה בעניין נתונה בידי המנהיגים הערבים-ישראלים עצמם. אף אחד מראשי הממשלה לא ייתן בידיהם שום מפתח ושום סמכות לפעולה. איש אינו סומך עליהם. הם אלו שצריכים לתפוס את היוזמה ולהחליט כבר מה הם מתכוונים לעשות עם הקונפליקט בו הם חיים ופועלים: האם לנסות ולהשתלב בניהולו, או להמשיך במה שהם עושים הכי טוב: לקלל בעצבים במליאה ובאולפנים ולספק רגעי וידאו מעניינים לפינות בערוץ הכנסת. עם זה לא מגיעים לשום מקום.
>> לכל כתבות המגזין