לפחות בשלושה עיתונים קראתי, בצמוד לדיווח על הלווייתו של חיים חפר, את השורה: "אף אחד מנציגי הממשלה לא טרח לבוא". אח, איזה מנוולים. פשוט בנדיטים, כמו שהיה חפר עצמו קורא להם.
השורה הזו היא שיפוטית, כמובן. יש בה ביקורת , אפילו חריפה, על כך שאיש מחברי הממשלה לא טרח לבוא להלוויית חפר. מאיפה יודע הבחור בעיתון, בידיעות או במעריב (שאגב, גם אם היה נציג מהממשלה בהלוויה הוא לא היה מוזכר, כי הרי החל מאתמול, מעריב לא מאזכר חברי ממשלה בעיתונו, כידוע), שהיעדר נציג מהממשלה בהלוויה זה דבר רע? מי אמר לו/להם שכך הוא? הרי המנוח לא היה חייל שנפל על משמרתו, או נציג המדינה, או מנהיג פוליטי לשעבר, מקרים בהם ברור כי על הממשלה להיות מיוצגת. חיים חפר היה משורר ויוצר ואמן, למה שנציג הממשלה ישתתף בהלווייתו? התשובה היא: כי חפר היה סמל. ועל הממשלה לכבד את סמלי המדינה. ומי אמר שחפר היה סמל? טוב, זו בכלל לא שאלה. מה זאת אומרת! היי הג'יפ, הן אפשר, הימים האחרים, מה קרה לכם. אלו שירים שגידלו דורות. אלו שירים שהם נכסי צאן ברזל. יתירה מזו: אלו שירים שהעיתון עצמו, בגיליון אתמולו, טרח והביא ככתבם בשולי כל עמוד מעמודיו. והנה, יום לאחר מכן, איש מחברי הממשלה לא טרח להשתתף בהלוויה.
כלומר: העיתון עצמו הוא זה שפסק לעצמו שחפר הוא סמל וכיון שכך, היטב מקשה העורך הנבוך: מדוע זה לא השתתף איש משרי הממשלה בהלוויה. בעצם, המערכת הזו רחבה יותר: חפר נפטר, כלי תקשורת אחד מזניק ידיעה ובכך קובע קוד סיקור. כלי התקשורת הבא כבר מעצים את הידיעה, בגודל, במרקם, במיקום ומעלה את רף העוצמה, המרואיינים למדים מן הגודל כי עליהם לעמוד בקוד מסוים ועל כן הם מעניקים לדבריהם נפח עצום עוד יותר. ביום הבא הולכת ההגזמה ומתרחבת עוד יותר, שהרי כבר נקבע קוד חדש! וכן הלאה וכן הלאה. כך מוצבים ארונות בהיכלות באופן טבעי לחלוטין, כאילו כך הוא המנהג מקדמת דנא (אם חפר עצמו היה חולף על פני ארונו בתיאטרון הוא היה מתפוצץ מצחוק), כך ננקטות מטבעות לשון מופרזות ומחורפנות, כך נוצרת פסיכוזה וכך מעוצב זיכרון קולקטיבי.
"השתגעתם? זו דרכו של עולם"
את הסיפור הבא פירסמתי כבר פעם או פעמיים. מצווה לחזור עליו שוב. זה היה לפני כמה שנים. בימים ההם הייתי מגיש את תכנית הבוקר של ערוץ 10 פעמיים בשבוע לצדה של לינוי בר גפן.
בוקר החלה התכנית כרגיל. דיווחי חדשות, אייטמים קלילים של בוקר, אבל אז, בסוף השעה הראשונה, מודיעים לנו כי התקבלה ידיעה עצובה: אהוד מנור, הפזמונאי והיוצר הנודע, נפטר פתאום. אופס, אמרנו שנינו. חבל מאוד. אבל אז באה ההודעה הקדחתנית הבאה שאמרה כי עוד לפני הראיון הבא, נכנסת שיחת טלפון עם צביקה פיק, שביצע רבים משיריו של מנור. מייד אחרי פיק הגיע עוד מרואיין ועוד מרואיין ואחד בטלפון וקטע וידאו על מנור ועוד שניים, ובמהרה הופקע מתווה השידור המקורי כולו לטובת סיקור מות מנור, עד לשעה 10 בבוקר.
לינוי תפקדה ללא דופי. אין כמותה להגשה מקצועית, בין אם מדובר בליל בחירות ובין אם זה שידור אבל מאולתר. אני, ישבתי כמו עציץ, והתאמצתי בקושי לדחוף פה ושם שאלה.
אבל אז הודיעו לנו שעל קו הטלפון נמצא ירון לונדון. את לונדון אני מכיר, מעריך ומוקיר, כמובן. סוף סוף הרגשתי שזהו מרואיין שיוכל להכניס אותי לעניינים. מיהרתי לבעוט קלות ברגלה של בר גפן ולרמוז לה כי אני 'לוקח' את השיחה. בירכתי לשלום את לונדון הרדום בעליל, ומייד פניתי אל השאלה הראשונה, שבאווירה הכללית באולפן נשמעה בערך כך: "ירון, אנחנו כאן...אה, אה, מבולבלים ולא יודעים את נפשנו מרוב הלם. אולי אתה תנסה לעשות לנו סדר בדברים?"
התשובה של ירון לונדון באותו בוקר הייתה מן החכמות והנזעמות שנשמעו אי פעם בתקשורת, והיא חקוקה בי עד היום: "תגיד קובי", הוא כמעט צעק, "אתם השתגעתם? זוהי דרך העולם, לצערנו, אנשים מתים פתאום, זה עצוב מאוד, אבל מה אתה רוצה ממני?" נאלמתי דומיה. לינוי הובילה את המשך השיחה שלא התפתחה לשום מקום טוב, ומייד שבנו לשגרת שידור האבל. יום לאחר מכן התקיימה הלווייתו בבנימינה. מעל קברו הפתוח ספדה לו שרת החינוך דאז שבתוך דבריה אמרה את המשפט הבלתי נשכח: "אהוד מנור היה אבינו הרוחני". כך אמרה, ואיש לא מחה. איש לא העיר. והחיטה צומחת שוב. אבינו הרוחני. לא פחות. ככה זה. אחרי יממה שלמה של שידורי אבל, "אבינו הרוחני" יוצא כבר באופן אוטומטי.
חיים חפר היה מהגדולים שביוצרים הישראלים, הוא אכן היה ממעצביו של דור, ואכן אי אפשר לראות את היצירה הישראלית בלעדיו. השאלה היא אם אכן כסמל, הוא היה סמל של כולם. רוב חברי הממשלה, למשל, הם אנשים שעל פי השתייכותם המפלגתית והרעיונית, המונח "דור תש"ח" גורם להם לצרבת קשה. על חלקם הוא אפילו מאיים. הפלמ"ח הקדוש, שחפר היה מכותביו ומנציחיו, לצנינים בעיניהם. גם למרוקאים יש כמה דברים נחמדים לומר על המנוח וגם לפמיניסטיות וגם לאחרים. אבל השאלה היותר גדולה היא: מי יקבע? מי יורנו דרך? הרי אין בית דין מסודר לענייני זיכרון קולקטיבי. כל הרוצה ליטול יבוא וייטול, ובמקרה זה הנוטלים הם עורכי חדשות וכתבי דסק.
ומה בעצם אני רוצה מהם? הרי אם אהוד מנור היה אבינו הרוחני אזי חיים חפר הוא באמת אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו.