כלומר, יש שני טיפוסי פוליטיקאים מצליחים: או השאפתנים נטולי ההומור שכלום לא עומד בדרכם ועל כן הם מתקדמים ומתקדמים, או השאפתנים בעלי ההומור שנישאים על גבו, מתנהלים חכם ומתקדמים ומתקדמים. אין באמצע.
לאהוד ברק עליו השלום (עד ה-23.1.2013) יש ים של הומור. בריא, חד, מפתיע. נכון שהפרופיל הכללי שלו אינו של בעל חוש הומור. הוא לא נחמד, הוא לא סחבק ובניגוד לנאמר בסלוגן הוא גם לא מנהיג - אבל יש לו חוש הומור מפותח וזה מה שהופך אותו מסתם איש מוכשר, גיבור ורב זכויות, לכוכב שראוי לבכות את לכתו בטרם עת (עד ה-23.1.2013).
חוש הומור הוא לא בדיחה בפתח מסיבת העיתונאים או שנינה בראיון עיתונאי. חוש הומור הוא שפה, הוא הלך רוח והוא צורת התייחסות. חוש הומור הוא חוש מידה והוא פרופורציה נכונה. חוש הומור הוא שכל בראש, לעזאזל. שכל.
להבדיל מאנשי הומור אחרים בפוליטיקה הישראלית, בגין, שרון, אולמרט, בורג, שריד, רביץ (הבדילו נא בעצמכם בין החיים למתים, אין לי כוח לראשי תיבות) - חוש ההומור של ברק מוכר רק למי שנחשף אליו ישירות.
אני לא רוצה להתגאות, אבל יצא לי לחזות בברק במסגרות פנימיות מעט ושם הוא ברק אחר מכפי שהציבור רואה בטלויזיה. הוא עולה כפורח, מנפנף בהומור שלו בחן ומתנשא מעל רוב חבריו.
חבל על ברק שהלך ולא ישוב (עד ה-23.1.2013). חבל בגלל עברו ההרואי, חבל בגלל גילו הבוגר שכה חסר בפוליטיקה, חבל בגלל זכויותיו וחבל בעיקר בגלל חוש ההומור שלו שהלך והותיר אותנו עם פוצים לרוב. (עד ה- 23 וכו׳).