ניסיון ההתאבדות של משה סילמן – הלוואי שיחלים במהרה וייגאל ממצוקותיו – הוא נקודת ציון חשובה בדברי ימי התנועה הרדיקלית של מרכז תל אביב. הוא אמור להטריד את קבוצת המארגנות ולומר להם: די. מספיק עם המשחק הזה. הוא כבר יוצא משליטה.
משה סילמן הוא קרבן כפול ומשולש. הוא קרבן של מצבו הכלכלי אליו נקלע, באשמתו או שלא באשמתו; הוא קרבן של מצבו הנפשי, בו הוא בוודאי אינו אשם; והוא קרבן של האשליה שנמכרה לו באכזריות במהלך השנה האחרונה. האשליה של איזו "רוח מהפכנית" השוטפת את המדינה. איזו מין אילוזיה משיחית שכזו, הגורמת לאנשים לחשוב כי "משהו גדול קורה" ומצליחה להוציא מהם תגובות מוזרות ולפעם את רגשותיהם. אצל אלפי צעירים זה מסתיים בתחושות התרוממות נפש והפרשת אדרנלין. אצל משה סילמן האומלל, שליבי איתו, זה הסתיים כפי שהסתיים.
ובכן, משה יקירי, שום דבר גדול אינו קורה. שום מהפיכה אינה נראית באופק וגם אין שום צורך שתיראה. ברשותך, אבקש לתאר לך, במילים קצרות, את קורות מדינתנו בתקופה שבין יולי 2011 לבין יולי 2012:
קבוצה די גדולה של צעירים שאפתניים שלא מוצאת עתיד וגם ההווה שלה זרוע מהמורות, החלה לפרוק תסכולים ברחובה של עיר ובין עמודי הפייסבוק. עד כאן בסדר. מיותר – אבל לגיטימי. תוך דקה וחצי התברר לקבוצה, שהלכה וגדלה, שחוץ מאוהל ועמוד פייסבוק, יש לה ביד עוד נכס. נכס חשוב ביותר: התקשורת. פתאום גילו קומץ מארגני היוזמה הזו כי התקשורת כולה שייכת להם. היא שייכת להם מאחר ולמעלה מתשעים אחוז מהאנשים שעובדים ויוצרים את התקשורת שייכים לחבורה שלהם ולמיליה שלהם. על כן הם העבירו הילוך והתפתו ללכת על משהו גדול יותר, גדול מאוד: מסיבת ענק בעלת מאפיינים מהפכניים, ששוטפת, כביכול, את כל הארץ ומאגדת אנשים רבים מאוד.
וכך אכן אירע. אנשים רבים בכל הארץ, בעיקר צעירים, מצאו את עצמם נוטלים חלק בהתארגנות סוחפת של הפגנות, של שיח, של תסכולים שמתפרקים יחדיו, וזה היה לא רע. ממש לא רע. זה די נעים, לצאת פתאום משגרה מייאשת וחסרת משמעות ולקחת חלק בדבר גדול, מלא בתוכן. זה ממלא אותך לגמרי.
אבל אז חלף זמן מה ואנשים, מתוך ההתארגנות ומחוצה לה, החלו שואלים את עצמם: מה הם בעצם אומרים? לאיזה שינוי הם מייחלים? מה יכול לקרות שישנה את חייהם ויהפוך אותם לטובים יותר? איזה תיקון יוכל להעניק להם נחת וריגוש יותר מן ההפגנה עצמה?
כך גוועה ההתארגנות ותיאסף אל עמיה. החופש נגמר, הגיע סתיו קריר ואחריו חורף ולאט לאט אנשים שבו לעמל יומם וזנחו את אשליות הכזב שסיפק להם הקיץ החם. לרגע נראה היה כי החלום נגוז וכי שוב תתנהל המדינה כפי שהיא צריכה להתנהל: שגרה, דמוקרטיה, בחירות. נורמלי. בלי שטויות.
יש עוד מאות כמו משה סילמן
אבל היו כאלה שלא שכחו. הקבוצה שעמדה במרכז ההתארגנות לא שכחה. האנשים הצעירים הללו, שפתאום, ברגע אחד, קיבלו משמעות לחייהם ושודרגו למעמד אלים – לא שכחו ולא סלחו. לא עולה בדעתם אפילו לשכוח. השתגעתם? הרי הריגוש המתוק והמדהים הזה של וודסטוק 2011 לא יזוע מדעתם עד יומם האחרון. אלה היו שלושת החודשים המתוקים בחייהם. משמעות! שליחות! מעמד! מה יותר מתוק מזה?
במעגל השני, גם התקשורת לא שכחה. גם אנשי התקשורת, צעירים מתוסכלים אף הם, אבל ממעמד קצת יותר גבוה, לא הצליחו לשכוח את הימים המתוקים הללו, וגם הם ציפו למהדורה חדשה 2012. גם הם העדיפו ימי חזון ורוח גדולה שמפעמת על פני שגרה אפורה וטיפשית של זיכוי אולמרט ומעצר עובדים זרים והפסקות חשמל יזומות כן-או-לא. ועל כן, ברגע שהפציעה איזושהי יוזמה מחודשת במשולש רוטשילד-שדרות בן ציון-אחד העם, הם כבר עמדו הכן וסיקרו כל פיפס וכל שטות, כל הודעה וכל התארגנות, למרות שהפעם, במהדורה הנוכחית, הן היו כה קטנות וכה לוקאליות וכה מעוררות רחמים.
אבל היה גם מעגל שלישי. המעגל של משה סילמן וחבריו. משה הוא מקרה קיצוני, אבל כמותו יש עוד מאות שחייהם, בעיקר הכלכליים, לא שפרו עליהם והם מייחלים לישועה. הם ניזונים בתמימותם ממה שכתוב בעיתון ותולים את יהבם באיזו מהפיכה דמיונית שלא באמת מתרחשת ולא תתרחש לעולם. הם מוצאים פתח תקוה באיזו הבטחה ערטילאית שמצפה להם אי שם, בעוד מוצאי שבת של שלטים וצעדות ודבקים בה עד כלות.
ואז, ערב אחד, הם שופכים על עצמם בנזין ומדליקים גפרור.
ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר: די. נגמר. אין יותר מחאה ואין יותר מהפכה. ניסינו, היה נחמד, לא הלך, תודה ולהתראות. את האדרנלין, השאפתנות, כוחות הנפש והיוזמה – יכולים המארגנים לנתב למקומות חיוביים. אולי פוליטיקה? אולי לפתוח עסק? אולי להשתלב בתפקידים שונים בתקשורת, שכה מחבבת אותן? הכל יכול להיות. אבל הבלוף הזה, ששטף ומנסה עדיין לשטוף את הרחובות, מוכרח להיפסק.