למחרת נתקלתי בדיווחים העיתונאיים. הבנתי את העיתונאים. אין מנוס מסיקור עניין כזה, גם אם הוא כבר דווח ונטחן עד דק בשנים עברו. כפעם בפעם הובא הדיווח כשהוא נושא שובל של פרשנות וביקורת רוויות בזעם. כעבור עוד יום נתקלתי כאן ב-mako בטורו של אסף נבו ומיד אחר כך בטור התגובה של ישראל כהן. אתם מוזמנים, שלא לומר מחוייבים, לקרוא את שני הטורים הללו, ואז לשוב לכאן ואעשה לכם סדר בעניין.
חזרתם? יופי. ובכן, לאסף נבו אני מתקשה קצת להשיב, גם בגלל עודף האמוציות וגם בגלל שאני מכבד ולא רוצה להתעמת עם אנשים מבוגרים כל כך. זאת אומרת, אני לא מכיר את אסף ולא יודע בן כמה הוא, אבל הטון והסגנון בטור שלו היו של קיבוצניק בן 83. כך בדיוק היו כותבים על חרדים בשנות השבעים והשמונים. בדיוק על טורים כאלה גדלתי והם כנראה אלה שבכלל הכניסו אותי לעניין השיח. זה לא מתאים היום. כבר לא כותבים כך, כבר לא מתנסחים כך, אלא אם כן קוראים לך שפטל או שלמה מעוז או גבי גזית. והטיעונים? נו, באמת. אין טיעונים. רק גידופים.
על כן אני מעדיף להגיב ישירות דווקא לישראל כהן המנומס והעדין שבא דווקא מהצד שלי, אבל בטורו הראוי הוא עושה מה שנהגנו לעשות במשך שנים ארוכות: הוא משקר. כשהוא כותב ש"החרדים מעדיפים לכבד את זכר הנספים בדרך אחרת ביום הזה", אין זו אמת. האמת, והיא הבסיס להבנת כל הנושא, היא שהחרדים לא מתייחסים כלל ליום הזכרון לשואה ולגבורה. הם לא מציינים אותו, הם לא מחללים אותו. הם פשוט לא מתייחסים אליו. הוא לא קיים מבחינתם.
לברוח מהתרבות החילונית
נתחיל בעובדות: החרדים שבילו בליל יום השואה בגן סאקר לא הגיעו במיוחד מהבית כדי לחלל את יום השואה. כן? זה ברור לכם? לא, כי לאסף נבו זה לא היה כל כך ברור. הם בילו בגן כמנהגם בשבוע הזה של חופשת "בין הזמנים" ומשירד הערב הם נותרו לבלות בגן, כי הם לא ידעו שמדובר בערב יום השואה. חלקם אפילו לא ידע מה זה יום השואה. גם כשפקח או שוטר העיר להם על כך, הם לא בדיוק הבינו מה הוא רוצה מהם. הם לא ידעו, כי הם לא שמעו על כך לא בבית ולא בבית הספר. הם לא גדלו על כך שיש יום כזה, הם לא שומעים רדיו, הם לא רואים טלוויזיה, הם קוראים רק עיתונות חרדית ובה אין בכלל דיווח על יום השואה. הם לא ידעו שהערב יום השואה. האמינו לי כי כך הוא.
אשר על כן, במעשיהם הם לא פגעו בזכר הנספים בשואה, אלא פגעו ברגשותיהם של אלה שכן מציינים את יום השואה וברגשותיה של המדינה (אם יש בכלל דבר כזה) שייסדה ומציינת את יום השואה. והם גם עברו, במידה מסויימת, על החוק. זהו דבר חמור, אבל תסכימו איתי שיש להבדיל בין פגיעה מכוונת בתוכן המקודש של היום הזה ובין אי קבלת היום הזה מסיבות אחרות. זהו דיון אחר לחלוטין.
לחרדים, ואנא קבלו זאת ממני מבלי להתווכח, אין בעיה עם הנצחת השואה, הפנמת לקחיה וציון זכרה. יחס החרדים לשואה הוא מקיף, טוטאלי, חודרני, אמוני. במידה מסויימת, טראומת השואה היא חלק מהיומיום החרדי עד היום. מהבחינה הזו, החרדים הם הציבור שהכי מנציח את השואה מבין כל השבטים בישראל. אלא מה? לחרדים יש בעיה עם יום השואה, עם יום הזכרון ועם יום העצמאות. שוב: לא עם תכני הימים הללו (להוציא, אולי, יום העצמאות), אלא עם הימים עצמם.
מה הבעיה? הבעיה היא שהימים הללו נוסדו ונהגו בידי החילונים כחלק מסדר יום חילוני של המדינה. סדר היום של המדינה הוא דבר שהחרדים סולדים ממנו כבר שנים, משום שהוא מהווה כביכול איום על סדר היום הלאומי שלהם, שמורכב מאלמנטים יהודיים-הלכתיים. החרדי הבדלן מפנים את סדר היום המנהלתי והקונסטיטוציוני של המדינה, אבל מסרב לקבל אותו כשהוא נוגע לאמונות, דעות, סמלים וסמלים. הוא מנסה להישאר מחוץ לחוויה. הוא מזהה את ימי האבל והשמחה הללו כחלק מתרבות חילונית, ועל כן מנסה לברוח מהם.
כדי לתרץ את הבריחה הזו, הוא ממציא תירוצים וסיבות. זה חוקות הגויים, עדיף ללמוד משניות לזכר הנופלים, ועוד כהנה וכהנה, במקום לומר את האמת: אין לי עניין עם הימים הללו מפני שאינני רוצה שאתם תקבעו לי סדר יום. יש לי סדר יום משלי.
הטענה הזו, יש לומר, היא לדעתי טפשית לחלוטין. היא אינה לרוחי מאז אני ילד קטן, היא מיותרת והגיע הזמן לשנות אותה. לשמחתי הרבה, יש המוני חרדים שכלל אינם מקבלים את המצב הזה ורואים את עצמם חלק מהחווייה הלאומית-ציונית, בכלל זה גם קבלה מוחלטת של יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. רוב החרדים, לצערי, עדיין ממשיכים להחזיק בדעה שמתוארת מעלה ולהתעקש על בדלנותם. זה יכול להרגיז, לקומם ולהוציא מהדעת. אבל אנא, חילונים: היו נבונים. נסו להבין כי לא פגיעה בתכנים המקודשים יש כאן, אלא מאבק ארוך עם המסגרת בה הם קבועים.