"ביבי הפסיד הזדמנות לפתרון בעיית גיוס החרדים"
(כותרת בעיתון)
שטויות והבלים. תפקידה של ועדת פלסנר היה לקדם את העניין, לדון בו ולייצר חלופת פשרה לחוק טל, כזו שתיקח את התהליך צעד אחד קדימה. זה בדיוק מה שהיא עשתה, גם אם באופן לא הכי מוצלח. מי שציפה כי ביום שבו תציג הוועדה את מסקנותיה יגיעו כל תלמידי הישיבות לבקו"ם, הוא מנותק או סתם טיפש.
"עכשיו קדימה תפרוש מהממשלה ויהיו בחירות"
(פרשן פוליטי)
ממש לא. קדימה לא פורשת כל כך מהר מהממשלה. וגם אם קדימה תפרוש מהממשלה, לא תהיינה בחירות, כי הקואליציה איתנה גם בלעדיה. קדימה נכנסה לממשלה כי לא היה לה דבר טוב יותר לעשות, וכי היא רצתה להצטייר כמקדמת אינטרסים של הקבוצה החילונית הלוחמנית (להלן "הרוב"). אם תפרוש – היא תתאדה מהר מהצפוי ואילו ממשלת ביבי תיוותר חזקה כשהייתה (אלא אם כן יפרוש ליברמן). כך ששום דבר לא באמת קרה השבוע.
"ביבי התקפל בפני החרדים והמתנחלים"
(טור דעה)
כל כך לא מדויק. ביבי התקפל בפני ציבור בוחריו, אלה שבחרו בו לשלטון ואלה שמעניקים לו אותו יום יום. ביבי נטה לצידו של הרוב במקום לצידו של "הרוב". חרדים, מתנחלים, דתיים, ימניים, עולים, אוהדי בית"ר, ליכודניקים – זה רוב העם. זה בעצם העם. כל השאר הם אזרחים טובים ויקרים, אבל הם המיעוט. לא נכון? בבקשה. בשביל זה יש קלפי.
(פוליטיקאי, או אחד שמעוניין להיות פוליטיקאי)
טמטום שקרי. המשפט הנכון הוא: "לא ייתכן שגברים בני 18 לא ישרתו שירות צבאי". איך נכנס ה"לאומי" לתמונה? הדרישה לשירות צבאי של כלל הגברים החרדים היא דרישה בסיסית, מחויבת, שאין בלתה. ברגע שמועלית אופציית השירות הלאומי-אזרחי, מונצח חוסר השוויון לנצח ומוטבע בחותמת רשמית. נקטו כלל זה בידכם: כל פוליטיקאי שמדבר על אופציית השירות האזרחי לחרדים במקום זה הצבאי – לא באמת אכפת לו. מי שמציע חלופות שירות אזרחיות לחרדים, מודה בעצם כי אין החרדים צריכים להתגייס לצה"ל.
"יותר חשוב לשלב את החרדים במערך העבודה"
(איש רוח או פוליטיקאי עבר שמתבטא בעניין)
קשקוש מתנשא. איש לא ילמד את החרדים כיצד לחיות, ואיש לא יורה להם מה לעשות. הדרישה לשירות בצה"ל היא דרישת סף לאזרחות, בעוד הדרישה לשילוב בשוק העבודה היא סתם התנשאות שמקורה באטימות. החרדים הם קהל ערכי ואידיאולוגי שחי את חייו בהתאם לאמונתו. לגבי רוב החרדים אלה הם חיים ערכיים, מוסריים, צנועים ונאים הרבה יותר מחייהם החומרניים והצרכניים של האזרחים החילוניים בארץ. כשחרדי בוחר לא לעבוד אלא ללמוד זה כרוך – במאה אחוז מהמקרים – בשתי בחירות נוספות: האחת היא שבת הזוג שלו תעבוד ותפרנס את המשפחה, והשנייה היא שסל התצרוכת של המשפחה יהיה צנוע עד סגפני.
נכון שגם המדינה משתתפת בהחזקת התא הזה, אבל השתתפותה עומדת על לא יותר מ-1,500-2,500 ש"ח בחודש, סכום המכסה עד כ-20% מצרכי המשפחה. מי שחושב שמאבק חסר פשרות בתא משפחתי בעל אופי שכזה הוא מאבק מוסרי ומוצדק – שימשיך להיאבק. ועוד עניין קטן: חלק גדול מאוד מהחרדים משולב היטב במערך העבודה. אז נא להפסיק לדבר במונחים של "החרדים לעבודה".
"אנחנו שומרים על המדינה לא פחות באמצעות לימוד התורה"
(מוישה, תלמיד ישיבה)
בלבול מוח. שימור לימוד התורה אכן מעוגן בתפיסה החרדית כמשימה מחויבת שמחזיקה רוחנית את העם, אבל זה בהחלט יכול להסתדר היטב עם הדרישה הבסיסית לשירות בצה"ל. ניתן גם ללמוד וגם לשרת בצה"ל. השירות בצה"ל, חוץ מזה שהוא מחויב המציאות, הוא גם מצווה גדולה. לא ייתכן כלל שציבור גדול יימנע, בשיטה ובכוונה, משירות בצה"ל, וכל התירוצים החמקניים לא יעזרו.
"אז לאן כל זה הולך?"
(סתם שאלה)
עגלת שירות החרדים בצה"ל נוע תנוע. זה קורה לאט, פשוט כי העגלה מלאה והדרך קשה עליה. מדובר בתהליך סבוך שפעילות הוועדה ז"ל והאילוצים הפוליטיים הם רק חלק ממנו. זה יקרה, בסופו של דבר, כי זה חייב לקרות. כי אי אפשר אחרת. כמות גדולה של תלמידי ישיבות תתגייס לצה"ל בשנים הקרובות, וכמות גדולה של צעירים חרדים תמשיך להשתלב במערך העבודה. זה יקרה מעצמו, האמינו לי. רק בואו לא נפריע לזה לקרות.
>> לטור הקודם שלי: לך תמצא לך חיים, רמון
>> רוגל אלפר: טום קרוז ירוויח מהפרידה מקייטי הולמס