יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' מסרבת לקבל את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אל בין שורות מפלגת העבודה. זוהי זכותה, כמובן. איש איש וטעמו האישי באנשים עמם ירוץ אל ראשות האופוזיציה. חלוץ עצמו מתנהג פוליטית בצורה תמוהה למדי – וכי מה הוא חשב בהתחלה, שעם קדימה הוא ישעט בדהרה, ומי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר בטחון? מוזר, מוזר מאוד.
אבל מה שבעיקר צד את עיני בכתבה הבלעדית של עמית סגל בערוץ 2 היא הסיבה שהעניקה יחימוביץ' לסירובה העיקש. לדבריה, היא לא תתמוך בשילובו של חלוץ במפלגת העבודה בשל חטאו הקדמון: מכירת מניותיו ערב מלחמת לבנון השנייה.
שלי יחימוביץ' באה, כידוע, מעולם העיתונות. ברוב המקרים, הרקע התקשורתי הזה הוא לטובתה. הוא העניק לה פרספקטיבה ולשון לימודים ופרסום וידוענות ואבק כוכבים, וסייע לה לא במעט להגיע לאן שהגיעה. גם לצופה מן הצד נעים לחזות בשלי, הלוחמת המוכרת מהתקשורת, משחקת במגרש האמיתי ומצליחה להפיח חיים של ממש בדעותיה ורעיונותיה המוכרים משנותיה הרבות בתקשורת.
אפס, במקרים בודדים מתפלק פתאום איזה עיוות מסוים, למשמעו אומר פתאום האזרח: אופס. אשה כל כך ראויה ורצינית. חבל שהיא בילתה את רוב שנותיה במקום המאוס הזה והשתכשכה במי האפסיים של התקשורת. כי הנה, משהו קטן מן הבוץ נדבק לפעמים.
מהביבים המצחינים של העיתונות
העניין ההוא של חלוץ, עם מכירת תיק ניירות הערך בבוקר החטיפה, הוא מן הביבים המצחינים ביותר אליהם התדרדרה העיתונות בשנים האחרונות. זו הייתה חגיגה של רוע ורשע אינסופיים, שעירבה יחדיו שלושה חומרי עיתונות קלאסיים – סקופ, אישיות פגיעה וטיימינג – והצליחה, שלא בצדק ובוודאי שלא במידה, להטביע אות קלון נצחי על מצחו של חף מפשע. איני מעוניין להיכנס לגופם של דברים. חלוץ בעצמו כבר הסביר אלף פעמים את פרטי הדברים באופן שמנקה אותו לחלוטין מן ה"האשמה"; וגם אילולא הסבריו, כל אדם הגון מבין כי זהו פשע ליטול את העוון הקטנטן הזה ולהדביק אותו ככתם בל יימחה על פניו של אדם. אבל העיתונות היא רעה, רעה, רעה. משנקרתה על דרכה ההזדמנות באדיבות הדלפה של מחפש-כוח כלשהו, היא לא עמדה כמובן בפיתוי.
כבר היו דברים מעולם. כבר פורסמו אינספור שטויות פרסונאליות לגופו של אדם שלא הניבו דבר. אני עצמי לא יכול לשכוח את הלילה ההוא ב"מעריב" של לפני כמה שנים, שבו חגגה המערכת כולה עם זיקוקים ובלונים על הסקופ שעומד להתפרסם למחרת בבוקר, משהו על קשר מקצועי בין משפחת שרון לבין חותנו של אלחנן טננבאום ששוחרר משבי החיזבאללה בעסקת שבויים. אתם זוכרים את הפרטים? גם אני לא. זו הייתה חרטא שהחזיקה מעמד עד יומני הצהריים ואז גוועה ונאספה אל עמיה. הידיעה על חלוץ הייתה בערך באותו משקל, אבל למזלו הרע של האומלל, היה לה לוח נוח להידבק אליו. במהרה הודבק העניין הפעוט הזה לכישלון מלחמת לבנון השנייה והפך לסמל: דן חלוץ = מכירת תיק המניות (סמל שהחליף את הסמל הקודם: דן חלוץ = מכה קטנה בכנף).
שלי יחימוביץ', שבאה מן העיתונות, שמכירה את מנועי הרשע שלעיתים מניעים אותה, שיודעת כמה מעט שיקול דעת ואחריות מושקעים בחצי השעה שבין קבלת המידע לבין פרסום ידיעה מרושעת – אינה אמורה בשום אופן, במקום בו היא נמצאת כיום, לחטוא גם היא בחטא חוסר הצדק וחוסר המידתיות הזה. תהא דעתי על חלוץ אשר תהא (רמז: לא משהו), אבל בכל פעם שאני נתקל באזכור פרשת המניות שלו אני נתקף חרון וזעם על רשעותה הילדותית של העיתונות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרסום ההוא. משלי יחימוביץ', אותה אני מעריך, אני מצפה לאותו יחס בדיוק.
>> לטור הקודם שלי: במוקדם או במאוחר, החרדים יתגייסו
>> מי באמת מרוויח מהפגנת הפראיירים?