למה באמת כל העיתונאים ואנשי הטלוויזיה הולכים לפוליטיקה? אם תשאלו אותם, הם ידברו על השפעה ומעורבות, הרצון לשנות והצורך להטביע חותם של ממש. זה נכון. עובדה שהעיתונאים ההולכים לפוליטיקה שייכים רובם ככולם לזן מתקני העולם. הם אנשים בעלי אג'נדה, מזוהים עם רעיונות, מובילי מאבקים. בשלב מסוים הם מבינים שהשפעה דרך התקשורת היא השפעה עקיפה במקרה הטוב והשפעה לא אפקטיבית במקרה הגרוע. הרי הדרך שבה עיתונאים משפיעים היא או באמצעות הצפת הנושא, בתקוה שיגיע לאוזנו של חבר כנסת, או באמצעות פנייה ישירה לחבר כנסת. אם כך, הם אומרים, לשם מה ללכת סחור סחור: בואו ונהיה חבר הכנסת עצמו.
סיבה נוספת יכולה להיות קשורה למצבה של התקשורת המתפוררת: הרי הענף הזה הפסיק זה מכבר להעניק בטחון כלכלי, תעסוקתי ומעמדי לעובדיו. רוב כלי התקשורת המרכזיים בישראל מתנדנדים ומצויים בסכנה קיומית, ואלה מהם ששומרים על יציבות גם הם סובלים מאווירה עכורה ומתחושה כללית של ספינה המטרפת בים סוער, כך שעל עתיד בוודאי שאין מה לדבר.
אז אני מפורסם. מה הלאה?
אבל העניין האמיתי, לטעמי, העומד ביסוד נהירתם של עיתונאים לפוליטיקה, מצוי במקום אישי הרבה יותר. הוא פשוט, והוא שייך לאלמנט מסוים אחד במכלול אישיותם והקריירה שלהם: הוא קשור לזה שהם מפורסמים.
כשאתה מפורסם, אתה עסוק כל היום, במודע ובתת-מודע בשתי שאלות: האחת היא איך להישאר מפורסם, והשאלה השנייה, היותר חשובה, היא מה לעשות עם הפרסום הזה שלך. נו, נהייתי מפורסם: מה עכשיו?
ה"מה עכשיו?" הזה הוא מנוע כביר ורב עוצמה שמצד אחד הופך את החיים לגיהינום, אבל מצד שני מניע ללא הרף. הוא מיותר לחלוטין, כמובן, מאחר והבן אדם עובד ויוצר ומתפרנס ומגיע להישגים והכל בסדר; אבל הוא מרגיש שהוא מחזיק בידו נכס מניב שיכול להניב הרבה יותר. הוא חי כל הזמן בתחושת החמצה, כאילו מעבר לפינה מצפה לו משהו גדול ועליו לתפוס אותו, מהר-מהר, בטרם יברח. הרי, אומר המפורסם לעצמו, הרי לא יכול להיות שבזה זה נגמר. מחמאות בקניון, חיוכים בקופת חולים, נודניקים שמצלמים אותו מעניק ברכת וידאו לבר מצווה של בן דודם העקום – וזהו? לא יכול להיות. בטח יש הרבה יותר. מה גם, שבשלב מסוים זה מתחיל לחזור על עצמו ולשעמם. נו, אוקיי. אני מפורסם/ת. הבנתי את הפרינציפ. נחמד מאוד: מה עכשיו?
כסף, הצלחה בינלאומית - או פוליטיקה
בשלב הזה, חלק קטן מהעיתונאים המפורסמים מתרגם את המוטיבציה החולנית הזו לכסף. תודה לאל שאין הרבה כאלה, אבל יש בודדים שלוקחים את כל נכסי הפרסום שצברו בתקשורת, משכילים להפוך אותם למנוע פיננסי ועוברים למסלול אחר, זה של הכסף הגדול. שם אף פעם לא משעמם ולעולם אין תחושת מיצוי: תמיד תרצה עוד ועוד בתשוקה הולכת וגוברת, עד שתמות זקן ועשיר כשהונך צבור וילדיך אינם מדברים איש עם אחותו. יש כאלה, כאמור, אבל זהו קומץ.
חלק קטן נוסף מסתכל על העולם הגדול ומהרהר בהצלחה בחו"ל. יש כמה שאפילו ניסו. עד היום, זה לא באמת הצליח לאף אחד, וכולם חזרו כלעומת שבאו. חלק נוסף ממיר את העשייה התקשורתית בעסקנות תרבותית וחברתית, ומתמכר לכוח ולשליטה. חלק קטן, קטן מאוד, משלים עם התסכול ומצליח להכיל אותו.
כל השאר מתחילים לחשוב על פוליטיקה.
פוליטיקה, מסתבר, היא מענה נפשי ראוי לצורך "לעשות משהו" עם העובדה שאתה מפורסם. מה עכשיו? עכשיו פוליטיקה. אני מפורסם ואני ע ו ש ה מ ש ה ו עם הפרסום הזה. אני רץ לפוליטיקה. הנה. לא החמצתי שום דבר. הפכתי לפוליטיקאי.
ואתם יודעים מה? זה לא רק זה. הפוליטיקה היא גם בטחון, גם אם לארבע שנים בלבד, לכך שאשאר מפורסם. לכך שלא איעלם. הפחד המשתק הזה, האימה הנוראה מלחדול ולהיות מישהו, מלהיות אף אחד – מושתקת לארבע שנים תמימות כשאתה בפוליטיקה. פרסומך נשמר. הוא מוגן בכספת, אפילו מבלי צורך לתחזק אותו.
אני לפחות אומר את האמת
זו כל התורה העצובה כולה על רגל אחת. האם אני מרוצה מכך שעיתונאים ואנשי טלוויזיה הולכים לפוליטיקה? בוודאי. הם, רובם ככולם, אנשים טובים וחכמים הרבה יותר מהממוצע בכנסת ובממשלה. האם הם יעשו עבודה טובה בפוליטיקה? כמעט בטוח שכן. הכנסת האחרונה הוכיחה זאת בבירור, וגם הדעת נותנת שאנשים מוכשרים יעשו את מלאכתם נאמנה.
האם גם אני עצמי אמצא את עצמי יום אחד בפוליטיקה? לא ברור, סביר להניח שכן. כשזה יקרה, זכרו לי חסד נעורים. זכרו שלפחות לא שיקרתי בקשר למניעיי המדויקים לצעד הזה. בהצלחה לכולם: לשלי ולאורי ולניצן ולדני וליאיר ולעופר ולמיקי ולאורלי, ורפואה שלמה לי ולכל השאר.