פסק הדין במשפטו של אהוד אולמרט מילא את התקשורת באמירות על הפרקליטות, על שלטון החוק ועל טוהר מידותיו של ראש הממשלה לשעבר. למרבה הצער, רבות מהאמירות האלה הן פשטניות, חוטאות לאמת ואפילו דמגוגיות. בשביל להבין דברים לאשורם, אין לנו ברירה אלא להיכנס לעובי הקורה המשפטי.
שיטת המשפט הפלילי בישראל דורשת הרשעה מעבר לספק סביר (נהוג לראות דרישה זו בין 97%-99% וודאות באשמתו של הנאשם). הוכחה זו נעשית באמצעות ראיות קבילות בבית המשפט, כאשר נטל ההוכחה רובץ על התביעה; כל עוד לא הוכחה האשמה, לנאשם עומדת חזקת החפות. כלומר, משנסתיימה פרשת התביעה (התביעה סיימה להביא ראיותיה) ובית המשפט לא קבע שאין להשיב על האשמה (דהיינו, שהתביעה לא כשלה בהוכחת יסודות העבירה מבחינתה), אזי שדי לנאשם שיעורר ספק סביר כדי שיזוכה.
הקושי האמיתי בהוכחת יסודות העבירה מתקיים ביסוד הנפשי של העבירה, כלומר, במודעות הנאשם לכך שהוא מבצע עבירה. על התביעה להוכיח שהנאשם ידע מה הוא עושה, ובעבירות שבהן נדרשת תוצאה – למשל כאלה שתוצאתן היא מוות – אזי שהוא גם התכוון לתוצאה שארעה, או שהיה לכל הפחות אדיש או התנהג בקלות דעת. ברור שלהוכיח מודעות, ידיעה או כוונה הוא לא דבר של מה בכך, שכן מטבע הדברים מדובר בעניין סובייקטיבי פנימי. אם הנאשם אינו מודה בכך, אזי שהוכחה של מרכיב זה חייבת להיעשות על ידי היסק לוגי מן הראיות ו/או באמצעות חזקות ראייתיות אחרות המסייעות להוכיח את העבירה.
אין פלא, אם כן, שככל שהעבירה המיוחסת לנאשם היא יותר מתוחכמת ומקצועית, וככל שהנאשם עצמו הוא יותר מתוחכם, כך קשה יותר להשיג הרשעות. לא בכדי שבמקרים של עבירות צווארון לבן, למשל עבירות על פי חוק ניירות ערך, המדינה מנסה ליצור חלופות לאישום הפלילי הקלאסי, כמו אכיפה מנהלית.
זה לא יום הכיפורים
את הקשיים המובנים בהוכחת האשם בדין הפלילי שמניתי לעיל, יודעת פרקליטות המדינה טוב ממני. ובכל זאת, לאחר עיון מעמיק בחומר שלפניה, הפרקליטות החליטה להעמיד את אולמרט לדין. בסופו של יום זיכה בית המשפט את אולמרט משתי העבירות העיקריות, והרשיעו בעבירה שלא ניתן להקל בה ראש: בפעם הראשונה הורשע ראש ממשלה בניגוד עניינים, תוך שבית המשפט מציין אמירות מביכות באשר להתנהלותו.
האם, אם כן, זהו "יום הכיפורים" של הפרקליטות? האם על פרקליט המדינה משה לדור להתפטר, כפי שהתבטאו רבים? תשובתי היא לאו מוחלט. בפני הפרקליטות עמד חומר ראיות שלדעתה המקצועית היווה אפשרות סבירה להרשעה. לא על הפרקליטות לפסוק את דינו של הנאשם, יהא מכובד ככל שיהא, שכן זוהי עבודתו של בית המשפט. והרי לולא הייתה פועלת הפרקליטות כפי שפעלה, היה נטען כנגדה שאין שוויון בפני החוק, שהיא עושה איפה ואיפה בין נאשמים, שהיא לחיצה וכיוצא באלה טענות, דבר שהיה פוגע באמון הציבור בשלטון החוק.
חיזוק של ממש בהתנהלותה של הפרקליטות אנו מקבלים מפסק הדין, במסגרתו לא ביקר בית המשפט את התנהלות הפרקליטות ואת הבאת התיק הזה בפניו מלכתחילה, לא "זרק" את התיק שבפניו בטענת "אין להשיב על האשמה", וזיכה את אולמרט מחמת הספק, ולא זיכוי מוחלט. כלומר, בלב השופטים היה ספק קל, שהספיק כדי שלא ירשיעו ברמת הוודאות הנדרשת, שהיא כאמור, כמעט ודאות מוחלטת. אז נכון שזיכוי זה זיכוי, וטוב זיכוי על פני הרשעה שלא לצורך, אולם זיכוי מחמת הספק מלמד אותנו כי היה טעם בהבאת התיק בפני בית המשפט, ולא מן הנמנע כי לפחות חלק מן השופטים האמינו באמונה שלמה שאולמרט ביצע את העבירות המיוחסות לו או חלקן. זהו ההבדל בין האמת העובדתית (מה שהתרחש במציאות) לאמת המשפטית (שמוכחת על פי השיטה המשפטית), והשופטים צריכים להיות שמחים על כך, וגם אנחנו בתור חברה.
וד"ש לשולה זקן
למרות זיכויו של אולמרט, ההערות של בית המשפט על התנהלותו והתנהגותו, בהיותו איש ציבור שהגיע למקום הגבוה ביותר שנבחר ציבור יכול להגיע אליו, צריכות להדיר מאיתנו שינה. שהרי גם אם התנהלות זו לא הגיעה כדי הסף הפלילי, למוסר, לערכים ולאתיקה של איש ציבור יש מקום חשוב בציבוריות ובתרבות הישראלית.
בית המשפט קבע כי משה טלנסקי העביר לאולמרט מעטפות מזומנים, הן כ"דמי כיס" בסך מאות או אלפי דולרים בנסיעותיו של אולמרט לארה"ב, והן כתרומות שהועברו באמצעות שולה זקן לקופת המזומנים שנשמרה אצל עו"ד אורי מסר. מדוע איש ציבור בכיר שכזה זקוק לדמי כיס מאדם פרטי? האם המדובר בילד שאינו עומד ברשות עצמו שהוא זקוק לדמי כיס?
השופטים קבעו שאולמרט פעל למען עסקיו של טלנסקי, שיגר מכתבים על נייר רשמי של משרד התמ"ת לאנשי עסקים, והמליץ על מיזם המיני-בר של טלנסקי. מסקנת השופטים הייתה כי "אף שהונח בסיס ראייתי המצביע על ניגוד עניינים, ניסיונות הסיוע לא התאפיינו בהפעלת סמכות שלטונית, וחרף פגיעה מסוימת בתקינות המנהלית, בטוהר המידות, ובאמון הציבור בנושאי משרה, הפגיעה לא הייתה בעוצמה הנדרשת להפיכתה למעשה פלילי". על קופת המזומנים שנשמרה אצל מסר, קבעו השופטים כי "לא ניתן לקבוע, בוודאות הדרושה במשפט פלילי, שכספי המזומן הללו אינם כספים פוליטיים" (מזלו של אולמרט שהוא לא נדרש להוכיח כי הכספים הללו היו לצרכים פוליטיים).
בפרשת ראשונטורס קבעו השופטים כי עמדתו של אולמרט לוקה בקשיים, אך היא עומדת במידה הוודאות הנדרשת". בכל הנוגע לפרשת אורי מסר, שלל בית המשפט את טענתו של אולמרט, לפיה היחסים בינו לבין מסר לא היו בעוצמה שהיה בה כדי להעמיד את אולמרט בניגוד עניינים. בית המשפט קבע בעניין זה כי יחסי החברות בין השניים היו בעוצמה גבוהה. גם לאחר סיום השותפות ביניהם, הם נפגשו בתכיפות גבוהה. עו"ד מסר העביר לאולמרט כסף מזומן מהכספים שהוחזקו לאולמרט בכספת אצל מסר. אולמרט אהב את מסר ודאג לו. היו קשרים כלכליים בין אולמרט למסר, הענקת שירותים משפטיים על ידי מסר לאולמרט שלא בתמורה. מסר החזיק עבור אולמרט מאות אלפי דולרים ללא תשלום שכר בעד שירות זה.
ואפשר להוסיף על האמור לעיל את ההלוואה מג'ו אלמליח ואת אוסף העטים היקר (לפי העיתונות, בשווי של 1.3 מיליון ש"ח), כשבכל אלו לא הורשע אולמרט מחמת הספק במרמה כלפי מבקר המדינה. טענותיו של אולמרט לאורך כל הדרך בכל הנוגע למודעותו, שהוא לא היה מודע לכך, אנשי משרדו עסקו בכך, הוא היה עסוק בעניינים חשובים ולא הטריח עצמו בזוטות אלה, נטעו את הספק הסביר בלב השופטים. אכן, ראש קטן במיטבו. הרי מכתב בכתב ידו של אולמרט, בו הוא מורה לאנשי משרדו מה לעשות ואיך לעשות, מה לקחת ואיך לגבות כספים וממי, אתם לא מצפים למצוא, נכון? וד"ש לשולה זקן, ששמרה על זכות השתיקה וסירבה להעיד, דבר שלבטח לא הזיק לאולמרט, ולבסוף הורשעה בחלק מן העבירות המיוחסות גם לאולמרט, באשר מודעותה כדרג ביניים אשר באה במגע ישיר עם הכסף וקיבלה את ההחלטות בעניין, הוכחה לשיטת בית המשפט באופן מספק.
חכה עם ההתאבדות
הנה כי כן, שגם אם העבירות בהן זוכה אולמרט לא הגיעו לרף ההוכחה הדרוש במשפט הפלילי, עינינו רואות שהחיבור בין אולמרט לכסף, לאנשי שררה ולאינטרסים של המקורבים לו, הוא בעייתי בלשון המעטה, ולבטח שנורמות ההתנהגות שלו רחוקות שנות אור מן המצופה ומן הראוי מאיש ציבור, לא כל שכן מראש ממשלה. נו, דוד בן גוריון או מנחם בגין הוא לא.
מכאן, שהטובים לא ניצחו והרעים לבטח שלא הפסידו. דמו של אולמרט לא נשפך. הביטוי "כנופיית שלטון החוק" הוא הבל מוחלט ודמגוגיה של אינטרסנטים. הפרקליטות היא לא רעה ולא בת חושך (וגם אם היא טועה, אז בדק בית לא צריך להפחיד אף אחד), אלפי האנשים הסבורים כי אולמרט הצליח לצאת מזה, כפי שכתב באתר זה קובי אריאלי, הם לא אנשים רעים, ולבטח שפרקליט המדינה לא צריך להתאבד כלשונו של אמנון דנקנר.
ובכל זאת, יש לשמוח שראש הממשלה יצא זכאי, גם אם מחמת הספק. יש לשמוח על פסק הדין של בית המשפט ועל השיטה המשפטית. זוהי שיטה שמכבדת את זכות הנאשם במשטר דמוקרטי. רק תאמרו נא לי, האם אתם סבורים שהאיש הזה ראוי לשוב אל החיים הציבוריים? והאם שאלה זו הייתה בכלל נשאלת במדינות מתוקנות כדוגמת אנגליה, ארה"ב או יפן?