השרבוט על הקיר הוא לא סתם שרבוט. הוא הצהרה. במצב העניינים העדין והשברירי בין דתיים וחילוניים, ובין שמאל לימין השיח והוויכוח נעלמו מזמן. את מקום ההידברות המכובדת החליפה אווירת יום הדין. רק חסר הניצוץ שידליק את הבערה כולה.
אז למה צריך בעצם לכתוב "צאו מהשכונה" על קירות בניין העובדים הזרים ברחוב יפו בירושלים? למה צריך להרוס את העתיקות בבית הכנסת בטבריה הקיים למעלה מ-1,500 שנים בצירוף כתובות נאצה בגנות הארכיאולוגים? מדוע צריך לפגוע בכלי רכב של יהודים ושל ערבים בנווה שלום ולרסס עליהם כתובות גזעניות? למה צריך לעלות מדרגה ולכתוב נגד המשטר הציוני ובזכות היטלר על קירות מוזיאון "יד ושם", תוך פגיעה קשה בזכר הנספים? האם המציאות לא עושה את העבודה?
נדמה כי המאבקים על סוגיות של הדרת נשים, "שוויון בנטל" ותחבורה ציבורית בשבת מספיקים כדי לתחזק את האיבה בין חרדים לבין חילונים. גם הפינוי הצפוי של גבעת האולפנה והיחס לפליטים מאריתריאה ומסודן מוסיף עוד קיסם למדורת העימות בין ימין ושמאל.
אולם בסוגיות הפוליטיות הבוערות האלה, המשפיעות על מרקם החיים הבסיסי במדינת ישראל, מתקיים משא ומתן בין הצדדים השונים. כך למשל, "ועדת פלסנר" שוקדת על פתרון מוסכם בנושא השוויון בנטל. הידברות קיימת גם בנושא פינוי שכונת האולפנה בין המפלגות השונות. הדיברות קשה, אפילו מדממת, אבל הידברות.
בעיני הקיצונים בשני המחנות מדובר באסון. הרעיון של פשרה לא מקובל עליהם, והם מוכנים לעשות הכל כדי לעורר את העימות ולצבוע אותו בצבעי שחור ולבן.
העשבים השוטים למדו את השיטה. אם פעם היו נדרשות הפגנות סוערות או עימותים כוחניים כדי לעצור תהליכים ולמנוע הסכמות, היום די בשרבוט. גרפיטי אחד, פרובוקציה מתוכננת, מספיק כדי ליצור הסחת דעת שמונעת את המשך הדיון. אלא שכאן המקום להזכיר אמת עתיקה: מדובר במדרון חלקלק. מה שמתחיל בשרבוט, נגמר באלימות של ממש.
מתברר כי העשבים השוטים בכל הצדדים למדו את הטריק, אם פעם היו נדרשות הפגנות סוערות, או עימותים כוחניים בכדי לעצור תהליכים או למנוע הסכמות, היום די בשרטוט גרפיטי בכדי ליצור את הפרובוקציה הנכונה ולגרום להסחת הדיון הענייני והמכובד.
אלא שצריך לזכור כי מלבד הפגיעה באותם אנשים מדובר במדרון חלקלק שתחילתו באותו שירבוט וסופו באלימות של ממש.
אין ספק שקיים מקום לדיון תרבותי ולהתדיינות, כמו גם לחילוקי דעות והשמעת דעות שונות. חשוב שזה יהיה כך. אך אסור בשום פנים ואופן לעבור את הגבול של פגיעה באחר.
אולי זה רק שרבוט, אבל ברור לכולם כי "הכתובת נמצאת על הקיר". אל תגידו "לא ידענו".
>> הטור הקודם שלי: נתניהו, אנחנו לא פראיירים
>> מזל שאלי ישי מחזיר את יפי הנפש למציאות