אחרי ששברתי את מחסום הבושה, הריני מודה ומתוודה. כן, גם אני מכור. גם אני עוקב אחרי כל פיסת רכילות סנסציונית וכל מידע צהבהב שמגיח בימים אלו ממפתנו של בית המלוכה הבריטי, לקראת האירוע המדובר ביותר השבוע בעולם: חתונתם של הנסיך וויליאם וזוגתו קייט מידלטון.
אני כבר יודע את המסלול המדויק של התהלוכה המלכותית, אני כבר מכיר כמעט את כל 1,900 האורחים המוזמנים, יודע למי מותר ולמי אסור לשבת ליד מי, כמובן גם יודע מי לא הוזמן, היכן יהיה ירח הדבש, כמה יעלה הטקס המדובר ועוד ועוד פרטים אזוטריים.
גם מי שמעולם לא ביקר בבריטניה ומכיר אותה רק ממפת הגלובוס, או שרחוק מתרבותה כרחוק מזרח ממערב, לא יכול היה להימלט לאחרונה משטף האינפורמציה והמידע שסיפקה ומספקת החתונה המלכותית.
נכון, במבט ראשון הסיפור עורר בי גיחוך ואף תחושה לא נעימה של מבוכה. מי בעולם המודרני בכלל מתעניין באמת במלכים ונסיכות? מי עושה עניין מהדבר הזה ששמו "חתונה", שנחשב למוסד ארכאי ומיושן שעבר זמנו? על מי האירוע הגרנדיוזי הזה ישפיע? ולמה לבזבז עליו מיליונים?
אך ככל שחלף הזמן והתקרב מועד החתונה, חדרה בי ההכרה, אדרבה, להיפך - עלינו ללמוד מהבריטים ואף להעריך אותם על כך. מתי בישראל התרגשנו באמת מאירוע היסטורי ללא ציניות ועוקצנות מזויפת? מתי הרשינו לעצמנו להשתחרר ולחגוג ללא התחשבנות על המחיר והפרטים הקטנים וללא דרישה להקמת ועדת בדיקה או חקירה, שתבדוק את ההוצאות המיותרות והמופרזות?
הישראלי הצבר והגאה מתהדר בחספוס ובישירות שלו, ויש לו על מה. אבל צריך גם לזכור שבדרך לעצמאותנו, זנחנו מאחור מסורת ותרבות של מאות ואלפי שנים. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נלמד מהבריטים איך לכבד מסורת עתיקה, כיצד לשמר תרבות ואיך לצקת בה תוכן חדש גם לאחר שנים ארוכות.
העבר שלנו איננו פחות מפואר והרואי מזה של הבריטים. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש ולזלזל בו ונתחיל להתהדר בו.