טוב, לדעתי הגיע הזמן להיפרד מטוני סופרנו, מה אתם אומרים? כאילו, מילא לקבל לייקים משון פן חצי שנה אחרי שהסתיים שבוע הדופלגנגר, אבל לראות עשרות ג'יימס גנדולפינים כשאוטוטו קמים מהשבעה – זה כבר מלחיץ, לא?
אז בואו נסכם שהבחור כיכב בסדרה הכי טובה שלא ראיתי, ועכשיו כל חברי הפייסבוק שלי מוזמנים לרענן את תמונת הפרופיל שלהם לאלתר.
ובכן, מה יש לנו היום? תלמיד מצטיין שמצפה מהוריו לאיזו מילה טובה, גבר שתוהה האם אפשר לחזור בתשובה בלי לפרק את המשפחה, ושאלת השאלות: לאן נעלם עוזי וייל?
אם גם אתם זקוקים לייעוץ, אתם ממש מוזמנים לשלוח לי שאלות. יאללה, התחלנו.
היי אורית,
רציתי לשאול אותך כאישה דתייה, איך אני יכול לחזור בתשובה בלי שהמשפחה שלי תתפרק. בשנה אחרונה אני עובר תהליך שכמו שאשתי אומרת "ראיתי איך זה מתחיל אבל רק האלוהים שלך יודע איך זה ייגמר".
אנחנו נשואים חמש שנים עם ילד, ואני אוהב את אשתי מאוד, היא אהבת חיי. אבל יש בינינו הרבה מחלוקות סביב נושא הדת, למשל: היא לא מוכנה לעבור למטבח כשר, לא מוכנה לשמוע על גן דתי לילד (אפילו לא הסכימה רק לבוא איתי לבדוק), לא מוכנה לכבות את הטלוויזיה בשבת, שום דבר. אני לא מכריח אותה, אבל היא לא מראה שום נכונות לחיות איתי.
הכי הרבה אנחנו רבים על הגן, כי הבן שלנו מתחיל השנה גן עירייה והיא כבר רשמה לגן חילוני למרות שהבהרתי לה שהחינוך שלו חשוב לי מאוד. ופה גם אמא שלה התערבה והתחיל בלגן גדול... אני לא רוצה להתגרש (מפחיד אותי אפילו לרשום את זה) אבל אנחנו לא מפסיקים לריב. מה עושים?
בברכה, נ'
נ' היקר,
אתה יודע, יש משהו קצת לא פייר בחיים האלה, כי לפעמים נדמה שרק לרווקים יש זכות לחפש את עצמם, ולעומת זאת לנשואים - אין יותר מדי פריבילגיה להתלבט. כאילו אומרים לך: התחתנת? יש ילדים? אז זהו, מה שיש זה מה שיש, מעכשיו המשפחה לפני הכל ואתה האחרון בסדר העדיפויות, תודה, שלום.
אבל החיים מורכבים, והנה אתה מגבש לעצמך אג'נדה חדשה דווקא כבעל משפחה, כשכל החלטה משפיעה אוטומטית גם על החיים של כל מי שמסביבך. אז באמת, מה עושים?
אני חושבת שהבעיה הכי גדולה של חוזרים בתשובה היא שהם רוצים להראות את האור גם לאלה שממש לא מחפשים אותו. לא יודעת אם שמת לב, אבל מה שאתה מנסה לעשות כאן, זה להחזיר את אשתך בתשובה. וזה לא בסדר! אתה רוצה שהיא תשמור שבת וכשרות ואפילו שתסכים לשלוח את הבן שלכם לגן דתי – למה שהיא תעשה את זה, סליחה? זה אתה שחוזר בתשובה, לא היא.
תגיד, אולי תראה בדת מן תחביב כזה נחמד לשעות הפנאי, מה אתה אומר? זה לא חייב להיות הכל או כלום; בסדר, אז אתה רוצה שאלוהים יהיה נוכח בחייך - לך לשיעורי תורה, תניח תפילין, תאכל חסה בלי תולעים ותסתפק בזה - יש מצב? תחשוב על זה.
בכל מקרה, כמה שאלות מתבקשות: עד כמה גדול הפער ביניכם בנושא הדת? האם היא חילונית אדוקה, או שיש לה כבוד למסורת? עד כמה אתה קרוב לדת עכשיו, ועד כמה היא רחוקה ממנה? האם אתם מסתדרים בדרך כלל, או שיש ביניכם חילוקי דעות גם בנושאים נוספים?
בגדול, ברור שכדי לחיות יחד אתם צריכים לבוא זה לקראת זה, אבל לדעתי מי שצריך להתפשר יותר זה אתה. בכל זאת התחתנתם כחילונים, ואתה זה שבחר לחתוך לכיוון אחר. היה ביניכם חוזה בלתי כתוב, והפרת אותו. לא מאשימה; רק מציינת עובדה.
השאלה היא האם אתה מסוגל לעשות סוויץ' בראש ולהגיד: אני השתניתי, אבל אני מוכן לקבל את העובדה שאשתי נשארת כמו שהיא? אתה אומר שהיא אהבת חייך, אז יאללה, תוכיח; תניח לה ותפסיק לכפות עליה ליישר איתך קו. זה גם לא הוגן, וגם יגרום לה להתרחק עוד יותר.
ורק שתדע שאם תצליח להתקרב לאלוהים בלי להתרחק מאשתך, יש לך כמה נקודות זכות בגן עדן; ביהדות, שלום בית הוא ערך עליון. בהצלחה!
היי אורית,
זה מרגיש ממש מוזר אבל אני חייב לדבר עם מישהו. אני בן 16, מסיים כיתה י' והשנה התחלתי את הבגרויות. עד עכשיו ההורים שלי לא בדיוק התעניינו מתי המבחנים שלי, מה הציונים... לאסיפות הורים הם כמעט לא הגיעו, וכשבאו זה היה רק לכמה דקות, בקיצור, לא היה נראה שהלימודים שלי כאלה חשובים להם.
אבל מהשנייה שהתחלתי את הבגרויות הכל השתנה: פתאום אכפת להם, והם מחרפנים אותי!
חשוב לי להדגיש שאני תלמיד מעולה עם ציונים טובים. הבעיה זה שכשאני בא עם שתי מתכונות רצוף עם 100 - הם מהנהנים באישור וכשאני "נכשל" ומקבל 80(!) אני חוטף צעקות וטענות שאני לא לומד.
דיברתי עם חברים שלי ואפילו עם כמה הורים אחרים ואני רואה שהם מפרגנים לילדים על ציונים נמוכים בהרבה. מה אני יכול לעשות כדי שהם יפסיקו להתעצבן עליי בגלל ציון מחורבן?!
אשמח לתשובה,
תלמיד
תלמיד יקר שלום,
אני כל כך מבינה את ההורים שלך. יקירי, הם פשוט רוצים שתהיה כירורג; גם אני אומרת לבן שלי: ד"ר גיא נבון, אתה תהיה תלמיד מצטיין, זה ברור לך? כדי שתוכל להיות רופא או במקרה הכי גרוע - טייס. והוא באמת מצטיין ומביא רק מאיות הביתה, אבל הוא רק בכיתה ב' אז לך תדע; אולי מתישהו הוא יתחיל גם לעצבן עם שמונים.
תשמע, זה לא כיף שההורים שלך לא מפרגנים לך, מסכימה איתך. אבל יש אנשים שלא יודעים להחמיא, קח את זה בחשבון. אתה עוד תפגוש אותם בהמשך לא מעט – כחייל בצבא, כסטודנט באוניברסיטה, כסטאז'ר לרפואה - זה לא מרוע ולא מתוך רצון לבאס; יש כאלה שפשוט מחייכים פחות.
אלא שפה מדובר בהורים שלך, והם חייבים לגלות קצת יותר אמפתיה! הם חייבים לתמוך בך! תגיד, דיברת איתם על זה? אמרת להם פעם: "אבא, אמא, מה עם מילה טובה, הרי יש לכם על מה"? תנסה את זה.
חוץ מזה, אני מאוד מאמינה בפתגם "אם אין אני לי מי לי". אני מאוד בעד להחמיא לעצמי אם אין בנמצא מישהו שיעשה את זה בשבילי. רצינית לגמרי. אז מה דעתך פשוט לפרגן לעצמך באוזניהם? למשל, אחרי שאתה מקבל מאה והם מהנהנים - תגיד: "כל הכבוד לי, נכון? מה דעתכם? השקעתי והצלחתי, סחתיין עליי, לא ככה?"
ולעומת זאת, כשאתה חוזר עם 80 והם צועקים – תגיד להם ש"אני מבין שציפיתם ליותר, וגם אני, בפעם הבאה אשתדל יותר חזק. אבל לא צריך לצעוק עליי, זה ממש לא נעים לי".
אגב, אפשר להבין אותם טיפה; אם אתה מסוגל לקבל מאיות, למה שיסתפקו בפחות? זאת הצרה עם תלמידים מעולים; שתמיד מצפים מהם להרבה מאוד כי ברור לכולם שהם יכולים. ההורים שלך יודעים שאתה יכול. זה הכל.
אבל במקום להגיד לך כמה הם מאמינים בך וחושבים שאתה מוכשר, הם מסתפקים בנזיפה.
אל תכעס על זה שאכפת להם מהבגרויות שלך; הם דואגים לעתיד שלך, והבגרויות שלך יקבעו במידה רבה את העתיד. אז תנסה להבין אותם, ותבקש מהם שיבינו אותך בחזרה.
תמשיך ללמוד ולקבל ציונים מעולים, ורק דבר אחד אני מבקשת: שבחיים לא תשווה את ההורים שלך להורים אחרים, כי אין לך מושג מה קורה בבתים אחרים. בסדר? זה טבעי לקנא קצת, אבל תמיד כשאתה פוזל לחברים שלך, תזכור שאתה לא באמת יודע מה יש או אין להם.
בסך הכל, כל הכבוד להורים שלך על זה שהם דוחפים אותך להצטיין, וכל הכבוד לך על זה שאתה אכן כזה. אני שמחה שפנית אליי, ומקווה שעזרתי לך קצת. בהצלחה בבגרויות!
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
לאן נעלם עוזי וייל?
עוזי וייל, אייכה? קצת התאיידת מהפייסבוק לאחרונה, וחסרונך מורגש בהחלט. אני מהמרת שאתה עדיין במרתף ביתך, עוסק בליקוק בולים ופצעים, ומפזר התנצלויות לכל מי שטרם קיבל את ספרך החדש, "חמישה חלומות".
לא, זה פשוט לא ייאמן שאנשים באמת חשבו שהם עומדים לדפדף בו לפני שיגיע לחנויות; סליחה, סופרים הם אנשי רוח, לא אנשי מעשה! סופרים יודעים לשבת בחדר העבודה, לחשוב מחשבות ולהקליד אותן! סופרים לא יודעים להכניס ספרים לתוך מעטפות ולוודא שיגיעו בזמן ליעדן! כך שכל מי שעדיין כועס על וייל משום שקיבל את ספרו באיחור - הוא אידיוט.
אין לי כוח לטחון שוב את קומדיית הטעויות המביכה ההיא; בואו נגיד שכל מה שהיה יכול להשתבש – השתבש, ללא כל כוונת זדון מצדו של וייל. כן, הוא התחייב ללו"ז שבדיעבד התברר שאינו מסוגל לעמוד בו, וכן, גם ניהול משברים זה כנראה לא הצד החזק שלו. אבל וייל הוא לא דוור ולא מנכ"ל; הוא סופר, ומהטובים שיש.
אחרי שקיעתה של הפרסה הזאת, כולם באו אליו בטענות על כך שפגע בסופרים אחרים שרוצים להשיג מימון לספרם, אבל הלו, הנפגע העיקרי הוא הרי הספר של וייל עצמו. וזה כל כך חבל.
כמה מעולה ספרו החדש? ובכן, בסוף השבוע האחרון סיימתי לקרוא אותו באמבטיה, הרבה אחרי שהשעון-שבת כיבה את האור; כן, עד כדי כך. גבר שר אצלי באמבטיה, וקוראים לו עוזי וייל.
אז אם כבר שילמתם לו וקיבלתם את הספר – פליז אל תכעסו עליו כי הוא סופר כה אדיר; ואם עדיין לא קניתם – קדימה, רוצו לחנויות, להוכיח לכולנו שמוצר משובח יכול להיחטף מהמדפים למרות קמפיין כושל. כי מגיע לו. הכי מגיע!
החיים קשים? כתבו שאלות לאורית
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם