כל יום עוד מישהו מחבריי המוכשרים פותח סדנת כתיבה. מקנאה; לי אין סבלנות להסביר לכם אפילו איך יוצאים מפה לז'בוטינסקי.
לעומת זאת, אני יכולה לייעץ לכם בשלל נושאים; אם החיים לא תמיד דבש, שלחו אליי שאלות, ואני מבטיחה לנסות לעזור.
אז מה היום במדור? בעל ש"לא עוזר בבית", אמא שמתלבטת איזה גן לבחור לבתה בת השלוש וחצי, ופרופסור אמיר חצרוני שוב עושה רעש בפייסבוק. יאללה, נתחיל.
הי אורית,
יש לי דילמה קשה ודחופה: אני מתלבטת בין שני גנים שבהם שריינתי לעצמי מקום, וכעת עליי להחליט סופית. אני מתקשה לקבל החלטה, מאחר ששני הגנים מוצאים חן בעיניי, והגננות נראות נחמדות. מדובר בגנים פרטיים עבור בתי בת השלוש וחצי: בגן הראשון יש טלוויזיה, אוכל מבושל טרי מדי יום, וחצר גדולה. אבל המשפחתון עצמו נמצא במרתף של הבית והמקום קצת מחניק אם כי מרווח. כמו כן, קיבלתי עליו המלצות חמות מהורים שאני מכירה אישית.
בגן השני אין טלוויזיה, אבל התפריט בעייתי: האוכל לא נראה לי מגוון, והילדים לא אוכלים בשר כל יום. בעיה נוספת היא שאני לא מכירה הורים מהגן הזה באופן אישי, והוא גם קצת רחוק מהבית (כעשר דקות נסיעה בכל בוקר). מה דעתך? לאיזה גן כדאי לי לרשום את בתי?
תודה, ג'
ג' היקרה,
את יודעת מה הדבר הכי חשוב בקבלת החלטות, ובכלל בחיים? להבדיל בין עיקר לטפל. תעדוף נכון זה הבסיס הכי מדויק לחיים טובים, ואת, אם יורשה לי, קצת מאותגרת בעניין הזה.
בואי נראה: בגן הראשון התפריט מוצלח והחצר גדולה, אבל יש טלוויזיה, שמהניסוח שלך אני מבינה שמבחינתך זו בעיה. הגן השני מעט רחוק מהבית, האוכל לא מגוון, ולא קיבלת עליו המלצות מהורים שאת מכירה. אוקיי.
אבל תגידי, מה עם הדבר הכי חשוב בגן: הצוות המטפל? את מייחסת חשיבות כל כך גדולה לדברים הטכניים, ודווקא לגבי מה שקריטי, את מקמצת במילים.
מה זה אומר "גננות נחמדות", סליחה? כשהגעת לבדוק את המקום - האם ראית שם ילדים שמחים שמקבלים יחס חם? האם הגננת נראית לך אישה חמה ואוהבת? ראית שהילדים התרפקו עליה ואהבו אותה, או קצת שמרו ממנה מרחק? ואיך התרשמת משאר אנשי הצוות במקום?
אם לא נתת את דעתך על הדברים האלה, אני מציעה לך לקפוץ לגן ולבדוק את זה - משפחתונים עדיין פועלים בימים אלה. אם הגנים המדוברים כבר יצאו לחופשה, תחקרי את ההורים.
הדבר הכי חשוב בגן, יקירתי, זה הטיפול; לכן הייתי נותנת עדיפות לגן עם צוות חם ואוהב, ורצוי גם גדול ביחס למספר הילדים.
וכעת, אחרי שהבהרנו את הנקודה החשובה הזאת, בואי נעבור לשאר הדברים שמטרידים אותך:
טלוויזיה בגן: למה היא כל כך מפריעה לך? את לא צופה בטלוויזיה פה ושם? כדאי לוודא עם הגננת שהיא לא פועלת יותר מחצי שעה ביום, ומעבר לזה – לא הייתי מבזבזת על זה מחשבה אחת נוספת.
תפריט: העיקר שהאוכל טרי ונקי, אז מה אם לא מגישים בשר כל יום? את מוזמנת להכין לילדה מנות בשריות לארוחת הערב; בעיניי זה בהחלט לא שיקול עיקרי בבחירת גן.
מרחק מהבית: היה מפריע לי רק במידה ומדובר במרחק גדול במיוחד, כזה שגם יפריע לילדה להזמין חברות הביתה. אבל עשר דקות נסיעה לא נשמעות לי קריטיות בכלל; נדירים המקרים שבהם ישנו גן מעולה ממש מתחת לבית, ואם גם ככה מגיעים לגן ברכב, מה זה משנה אם נוסעים שלוש דקות או עשר?
מה שכן, אם הגן הראשון נראה לך מחניק, אני לא מבינה למה הוא עדיין אופציה מבחינתך. יקירתי, הנה העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך: תרשמי את בתך למקום שבו גם את היית רוצה לבלות מדי יום, ושהגננת שמפעילה אותו נראית לך אישה טובה שגם את היית שמחה לבלות בחברתה.
ודבר אחרון - אני מאוד בעד הפתעות; אחרי שהחלטת לאן לרשום את בתך, כדאי להגיע לגן מדי פעם ללא התראה כדי לבדוק שהכל בסדר. אפשר גם לשלוח סבתא או דודה או חברה שגרה בקרבת מקום – ככה רק בשביל להציץ ולהיות שקטה.
עם כל הכבוד לרושם הראשוני ולהחלטה שתקבלי בסופו של דבר, תמיד כדאי להיות עם היד על הדופק. בהצלחה!
הי אורית,
הבעיה שלי היא שבעלי אף פעם לא עוזר בבית. חוץ מלהוריד את הזבל הוא לא עושה כלום, לא חשוב כמה אני מבקשת שישים מדיח, למשל – הוא תמיד אומר לי "תיכף", וממשיך לראות טלוויזיה. יש לנו שלושה ילדים, וגם איתם הוא לא כל כך עוזר. אחרי החגים אני רוצה לחזור לשוק העבודה אחרי היעדרות בת מספר שנים, אבל איך אוכל לצאת לעבוד כשבבית אני מתפקדת כמעט לבדי? מה אני יכולה לעשות כדי לשכנע אותו לעזור לי?
ח'
ח' היקרה,
תשמעי, אין ספק שבעלך חייב להיפרד לשלום משנות השבעים, אבל גם האג'נדה שלך צריכה עדכון דחוף. יקירתי, מה זאת אומרת "בעלי לא עוזר לי בבית?"
מטריף אותי שיש נשים שעדיין מתנסחות ככה; בעלך לא צריך "לעזור בבית", הוא צריך לתחזק את הבית! בדיוק כמוך! ברגע שאת תביני שזה הבית שלו בדיוק כמו שלך, גם הוא יבין, תאמיני לי.
אין לך מה לנסות "לשכנע אותו", כדברייך, פשוט תפסיקי לעשות הכל! אתה צריך תחתונים נקיים? אופס, לא כיבסתי. צריך כפית בשביל לערבב את הקפה? תשטוף אותה, אדוני!
כמובן שאין צורך לפצוח במרד מיידי; כדאי לקחת אותו לשיחת הבהרה שבה תסבירי לו עד כמה המצב בלתי נסבל מבחינתך. בשיחה הזו תבהירי לו שאת זקוקה לו כשותף מלא בבית, כי את לא יכולה להמשיך ככה, פשוט לא.
לגבי הילדים - לא הבנתי: בני כמה הם? והאם הוא לא מטפל בהם בכלל? מה קורה כשאת יוצאת עם חברה בערב, והקטנה מתעוררת, נגיד? כלומר, אני ממש מקווה שאת יוצאת לפעמים בערב.
תראי, אני לא יודעת בני כמה אתם ומה הקילומטראז' שלכם יחד, אבל הרגלים – גם בזוגיות – זה דבר שקשה מאוד לשנות. לכן את צריכה להיות חזקה ולהזכיר לעצמך כל הזמן שהבית שלכם הוא גם שלו, והילדים שלו, והכביסה המלוכלכת שלו. עבודות הבית צריכות להתחלק ביניכם שווה בשווה, כשאת המטלות הקשות יותר – כמו שטיפת סירים או תליית כביסה – הוא צריך לקחת על עצמו מיוזמתו!
עכשיו, כמה שאלות הכרחיות: איך מערכת היחסים שלכם חוץ מזה? מה עמדתו בנוגע לחזרתך לעבודה - האם הוא מפרגן ותומך? ובאופן כללי – האם הוא בן זוג שנותן לך כתף, או שבמסגרת חלוקת התפקידים ביניכם את תמיד המטפלת והוא המטופל?
אני מאוד בעד שתחזרי לשוק העבודה; אישה צריכה שיהיה לה את הכסף שלה, ולא משנה כמה בעלה מרוויח. אני מקווה שגם בעלך מרגיש ככה; אם הוא לא תומך בצעד הזה שלך, זה כבר סיפור אחר, שלדעתי מצריך טיפול זוגי וניעור רציני של מערכת היחסים שלכם.
אבל אם הוא תומך בכך שתחזרי לעבוד, את פשוט צריכה להגיד לו בצורה הכי ברורה: אם שנינו עובדים בחוץ, שנינו צריכים לעבוד גם בבית, אין מצב שלא! קצת חבל שעד עכשיו הכל נפל עלייך, אבל מוטב מאוחר. בהצלחה.
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
כבר היה מי שהשווה את פרופסור אמיר חצרוני - אייקון הפייסבוק המעיק - לתאונת דרכים: אתה יודע שזה רע, אבל אתה לא יכול להפסיק להסתכל.
האמת היא שבהתחלה הייתי בטוחה שמדובר בדמות פיקטיבית, שלא לומר בטרול כעור במיוחד; דעותיו כה דוחות ומופרכות, שפשוט לא האמנתי שהוא יכול להיות אמיתי, בטח לא באקדמיה.
אבל כמו בקלישאות הכי שחוקות, המציאות עולה על כל דמיון; מתברר שהאיש שמדבר על עצמו בגוף שלישי, שטוען שילדים הם אקססורי מפוקפק ושמטיף לגברים להשיג נשים זרות כי "הנשים בישראל הן לא סחורה" – חי ונושם, פרובוקציות בעיקר.
גם אם חשדותיי נכונים והתדמית הדווקאית שהוא מטפח נועדה רק כדי לעשות כותרות – אין לי שום דבר חיובי לומר עליו; ההתבטאויות שלו איומות, לא רק בהקשר של נשים, ובאופן כללי אני לא זוכרת אפילו משפט אחד שלו שחילץ ממני הנהון קל שבקלים.
ובכל זאת נשאלת השאלה האם צריך לסתום לו את הפה ולהכפיש את שמו, כפי שמנסים אנשים מסוימים לעשות.
אחרי העצומה שקראה לפטר אותו ממשרתו באוניברסיטת אריאל, עולה שוב חצרוני לכותרות לאחר שהגיש תביעה נגד אורטל בן דיין – פמיניסטית רדיקלית שעמה הוא כה אוהב להתנצח.
חצרוני תובע אותה על הוצאת דיבה לאחר שפרסמה סטטוס שלפיו מקבל הפרופסור שירותי מין בתשלום. חצרוני מצדו מדגיש בכתב התביעה שמדובר בשקר גס שבייש אותו בפייסבוק כמו גם מול זוגתו – מתברר שיש מישהי כזאת - וכעת הוא תובע מבן דיין 400 אלף שקל.
לא ניכנס כאן להרגלי המין של חצרוני – רפלקס ההקאה שלי לא יעמוד בזה – אבל התביעה הזו שלו כן מעלה לדיון את סוגיית גבולות חופש הביטוי: האם מותר להשמיץ אדם רק משום שדעותיו בזויות בעינינו? האם כולנו צריכים להתיישר לפי קו חשיבה מסוים, ומי שחורג ממנו ראוי לפיטורין ולהשפלה?
לא אסלח לאורטל בן דיין על כך שהיא גורמת לי לכתוב את המילים האלה, אבל האמת חייבת להיאמר: לסתום לפרופסור חצרוני את הפה, פירושו לפגוע קשות בחופש הביטוי. אנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות - לא כי דעותיו כה מנומקות ומרתקות - אלא משום שאם לחצרוני אסור לדבר, מה עם שאר החריגים שמאתגרים את רף הסבלנות שלנו?
אני, למשל, מזדעזעת כמעט מכל מאמר שמתפרסם ב"הארץ" – האם זה אומר שצריך לסגור אותו לאלתר? דעותיו של חצרוני רחוקות מדעותיי שנות אור – לא הייתי יושבת איתו אפילו לחצי כוס קפה בחצר – אבל תודה לאל שכל עוד הוא לא מעודד פגיעה בחפים מפשע, יש לו זכות לכתוב ככל העולה על רוחו.
מהבחינה הזאת, אגב, הייתי מוקיעה כותבים מסוימים של "הארץ" הרבה לפני שהייתי שוללת את זכות ההקלדה מחצרוני; כשעמירה הס כותבת שבעיניה זריקת אבנים היא דבר לגיטימי ואפילו מתבקש, מדובר בהסתה פרועה ופוגענית ממש. ועדיין, אני גאה לחיות במדינה שבה חופש הביטוי הוא לא בגדר המלצה בלבד. גאה בכך שעיתונאית יכולה לכתוב דברים מצמררים כל כך נגד העם שלה, ואדם יכול להעביר ביקורת קשה על נשים, הורים, וכל מה שזז. זאת מהות הדמוקרטיה. ומי שלא מבין את זה – הוא המסוכן.
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, רפואי, פסיכיאטרי או אחר. אבל הן בחינם, אז כדאי