יודעים מה עושה לי טוב? שרבני ארגון בית הילל האורתודוכסי, מצאו מקורות הלכתיים שמאפשרים גם לנשים לומר קדיש. תקדימים כאלה גורמים לי לחשוב שמי יודע, אולי יום אחד עוד יהיו לנו חיים שפויים במדינה הזאת, וכל המשוגעים שמשחקים אותה סגנים של אלוהים - יחזרו לגודלם האמיתי, תודה וביי.
עכשיו אני רק צריכה למצוא ביוטיוב את השיר ההוא של דורון מזר מהקדם עם הכוריאוגרפיה הגאונית, והיום הזה בכלל יהיה ניצחון.
ובכן, אתמול טיפלנו בתיכוניסטית מקסימה וקצת בודדה. ומה היום? נייעץ לבחור שמתלבט אם להמשיך לצאת עם חברתו, נסביר לאמא ביישנית איך לחזק את שריר האסרטיביות למען הבן שלה, ונתהה האם באמת יש דבר כזה לידה מלכותית, או שלקייט מידלטון פשוט אין מושג מהחיים שלה.
אם גם אתם זקוקים לייעוץ, שלחו לי שאלות לכתובת הזאת.
היי אורית,
רציתי להתייעץ איתך לגבי סוגיה שקצת מטרידה אותי: אני בן 29 וגר בניו יורק. בחודשיים האחרונים אני יוצא עם בחורה גרושה עם ילדה, במקור מפרו.
כשנכנסתי לקשר בהתחלה, לא חשבתי על כל המורכבות של מערכת היחסים הזאת, לא ידעתי לאן אני נכנס. אבל ברגע שהבנתי, קצת נרתעתי. אני מאוד אוהב אותה בתור בן אדם ובתור אישה: היא מאוד סבלנית וקשובה.
אבל תמיד דמיינתי מערכת יחסים עם הרבה תשומת לב אחד לשני, לחוות לידה ראשונה ביחד וכו'... ולצערי זה לא ממש קורה כאן. למשל, היא צריכה להיות כמעט כל ערב עם הילדה עד 11 בלילה, וכשרוצים להיפגש - כבר מאוחר מדי כי צריך לקום למחרת לעבודה.
היא אומרת שכשהיא תעבור לגור לבד (עכשיו היא גרה עם אמא שלה) אז יהיה הרבה יותר קל ונוכל להיפגש יותר בתכיפות, אבל תמיד רץ לי בראש שלא יהיה לנו זמן איכות ביחד כמו שקיוויתי. אני גם יודע שאני תמיד אהיה מספר 2 אצלה, והבת שלה במקום הראשון. אבל אולי מוקדם מדי להגיע למסקנות וצריך להמשיך לצאת ולראות לאן נושבת הרוח? אני קצת מבולבל ומקווה לעזרה או לעצה טובה כלשהי.
תודה, יוני
יוני היקר,
ניסחת את השאלה ככה שעם כל שורה צריך לעכל אינפורמציה נוספת, אז תן לי רגע לסכם לעצמי את המצב: אתה יוצא עם גרושה פלוס ילדה מפרו, שמתגוררת בניו יורק עם אמא שלה אבל אמורה לעבור מתישהו לדירה משלה. אין לכם הרבה זמן להיפגש כי היא צריכה להיות עם הילדה. אתה אוהב אותה אבל מתלבט מה לעשות. אוקיי.
תשמע, זה קצת כמו שמישהו יתחיל לצאת עם רופאה מערב הסעודית, נניח, וישאל האם אמור להפריע לו שהיא עושה משמרות בלילות.
לא רוצה להעמיס עליך עוד תהיות, אבל המצב שלך מעורר אצלי שאלות בסיסיות הרבה יותר, למשל: האם הבחורה יהודיה? אם לא, היא תהיה מוכנה להתגייר בשבילך? או שמבחינתך זה בכלל לא פקטור?
ומה לגבי המדינה שבה אתם רוצים לחיות: לא תהיה מעוניין לחזור לארץ בשום שלב? והיא לא תהיה מעוניינת לשוב למולדתה? בהנחה שהקשר יוביל לחתונה – איזה חינוך הילדים יקבלו? מה התפיסות הדתיות והפוליטיות שלכם?
אתה כל כך מוטרד מהסטטוס המשפחתי שלה, אבל לפני הכל כדאי לבדוק האם אתם מסונכרנים על החיים בכלל.
עכשיו תראה, במערכות יחסים יש בדיעבד ויש מלכתחילה. אני אסביר: אם היית מתלבט אם להכיר גרושה עם ילדה מפרו, הייתי מציעה לך לוותר על זה. למה? כי יש כאן פערים תרבותיים עמוקים שעדיף בלעדיהם; גם ככה זוגיות זה קונספט לא קל, למה להכניס למערכת היחסים קשיים נוספים?
מצד שני – אם היית אומר שאתה מאוהב עד טירוף בגרושה פלוס ילדה מפרו, והיא עכשיו הטעם לחייך – אז נו, זה משנה מה הייתי אומרת? בדיעבד כולנו חכמים, אבל בשביל אהבה של פעם בחיים אנשים מוכנים לבלוע איזה צפרדע או שתיים.
העניין הוא, שאצלך יש מן מצב ביניים כזה; מצד אחד אתם כבר בקשר, מצד שני אתה לא נשמע לי מאוהב עד כלות – אני צודקת? אפילו לא הזכרת את האטרקטיביות שלה בעיניך, או עד כמה היא מושכת אותך. אתה מעריך את התכונות הטובות שלה וזה חשוב, אבל אתה לא דלוק עליה ברמות שלא תוכל לחיות בלעדיה. מרגיש לי כמו אהבה מושכלת כזאת של רשימת מכולת, לא בדיוק התאהבות מטורפת וחסרת שליטה.
ולכן אם הכל בקונטרול ואם אתה באמת רוצה לשים בצד את הרגשות ולהגיע להחלטה נכונה ורציונלית, אני אומרת שעדיף לחתוך. למה להמשיך קשר שכבר עכשיו נראה לך בעייתי? ככל שתמשוך את מערכת היחסים הזאת, ככה יותר תיקשר אליה, ויהיה לך יותר קשה לצאת. תגיד לה שאתה אוהב אותה, אבל שנראה לך שיהיה לשניכם טוב יותר לחוד. בהצלחה!
היי אורית,
אני אמא לילד בן שנתיים וחצי, והקושי הכי גדול שלי זה שאני ביישנית. תמיד הייתי כזאת, אבל עכשיו זה מפריע לי יותר מאי פעם, כי קורה שהילד שלי לא מסתדר וצריך אותי, ואני לא מצליחה להגן עליו. אני ממש בוכה כשאני כותבת את זה כי זה כואב לי... אני מרגישה אמא כל כך רעה. זה מגיע לזה שכשילד בגינה דוחף אותו בפראות, אני לא מצליחה להעיר לילד הזה בצורה שיתרחק מהגוזל שלי, ואם האמא של אותו ילד אדישה ונשארת לשבת על הספסל, אז אני עוד יותר חסרת אונים. למה אני כזאת שקטה? איך משנים את זה?
א'
א' המקסימה!
איפה הילד הזה שדחף את הבן שלך? תני שם וכתובת, אני אבוא לנער קצת את אמא שלו האדישה!
יקירה, את אמא נהדרת, בואי נתחיל מזה. איך אני יודעת? כי כואב לך ואכפת לך ואת רוצה להשתנות בשביל הבן שלך! הורים גרועים אף פעם לא חושבים שהם כאלה; דווקא הם בטוחים שההורות שלהם הכי מושלמת בעולם.
אבל אין דבר כזה הורה מושלם, כמו שאין בן אדם מושלם – בואי נזכור את זה כדי שנוכל לסלוח לעצמנו מדי פעם על חסרונות וטעויות, בסדר?
אבל תשמעי, אני ממש לא הולכת לעשות לך הנחות! את חייבת להשתחרר מהביישנות שלך, כי יש כאן ילד קטן שצריך אותך, כך שלהרים ידיים זו לא אופציה. את תלמדי להילחם על האינטרסים שלו ולהיות אמא לביאה!
אגב, איך החיים חוץ מזה? האם הביישנות שלך מפריעה לך גם בעבודה, בזוגיות, עם חברים? האם את סובלת מחוסר ביטחון, או שהמבוכה מגיעה ממקום אחר? יכול להיות שיש מקום לפנות לעזרה מקצועית, ולטפל בזה לעומק.
לענייננו: את יודעת, יש מן קלישאה כזאת בספרי מתנה, שנשמעת לי ממש נכונה – "fake it till you make it".
כאילו, אין לך ביטחון בעצמך? תשחקי אותה כאילו יש, עד שבאמת יהיה לך. אני מודה שהביישנות קצת רחוקה ממני; אני בדיוק להפך. אבל הטיפ הזה נשמע לי ממש הגיוני, וכמו כל דבר בחיים, הכל עניין של אימון: תעמדי על הרגליים האחוריות ותשמיעי קול, עד שזה יבוא לך באופן טבעי.
תדמייני את הסיטואציה: ברגע שתראי שמישהו מציק לבן שלך, את קמה מהספסל וצועדת לכיוונו באסרטיביות, מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו ברור ברור: "אני רואה שאתה מציק לו, וזה לא יפה!"
בקול, בנחישות, בלי להתבייש! ילדים חוששים מהערות של מבוגרים, סביר להניח שזה יספיק. ואם אחד ההורים של הילד הזה מגיע ושואל מה עניינים – אל תתביישי להגיד: "אני בדיוק מסבירה לבן שלך שאסור לדחוף במגלשה". זהו. פשוט מאוד. בהתחלה יהיה קצת קשה ואולי תרגישי את הדופק חזק, אבל בהמשך תתרגלי ותירגעי.
לא כתבת איך בן זוגך מתפקד בסיטואציות כאלה; אם הוא האסרטיבי מביניכם, אולי שווה בהתחלה ללכת לגינה יחד איתו, ככה בשביל שתרגישי קצת יותר בטוחה? דברי איתו על הבעיה בפתיחות ובקשי ממנו לעודד אותך באימונים!
ואת יודעת, כל הורה צריך להתאמן במשהו למען הילדים שלו. אני למשל, לא אוהבת לצאת מהבית יותר מדי; אוהבת לקרוא ספרים ולחשוב לעצמי מחשבות, ככה אני. אז מה, הילדים שלי לא יילכו לג'ימבורי ולגינה ולקניון? בוודאי שכן!
אני מתגברת על הרתיעה, ומכריחה את עצמי לצאת איתם. אז לא הפכתי לפריקית של טיולי טבע וקירות טיפוס לפעוטות, אבל אני בהחלט כבר לא הבטטה ההיא שהייתי פעם.
תחליטי שאת רוצה לעבוד על עצמך למען הבן שלך, והשינוי בוא יבוא! בהצלחה!
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
האם קייט מידלטון תזכה ללידה מלכותית?
פייר, לא מקנאה בקייט מידלטון; מספיק להסתכל עליה חנוטה בתוך שמלת צמר דלמטית וחובשת גלגל אופניים - כדי להבין שכל קשר בינה לבין המציאות, מקרי בהחלט.
סליחה, האם כך נראית אישה בהריון שמנסה לנשום בין בחילת בוקר להתקפת עצבים הורמונלית בצהרי היום? הרי בבית את מקיאה יופי, אז על מי פה את מנסה לעבוד, לא ברור לי?
אגיד לכם איפה ייגמרו ההצגות: בחדר הלידה. שם אין טיפת סטייל, וקשה מאוד לזייף חיוכים.
הדוכסית הנאה (נאה, כן? ממש לא יותר מזה), אמורה ללדת בקרוב, וכמובן מפנטזת על לידה חגיגית כולל כל הפינוקים; לפי הדיווחים, מידלטון תלד בלידה טבעית בסוויטה שכוללת צוות שפים, מקרר יינות לאורחים, וכמובן טלוויזיה, מחשב, עיתונים ומשרתים. ברחבי הממלכה כבר נערכים לאירוע הגדול עם שלל אקססוריז, מזכרות ומוצרים – מליין של נעלי תינוק מלכותיות ועד "נשכני ווינדזור", שאלוהים ישמור.
ובכן, תחגגו בכיף, אבל אל תשכחו שנסיכות אמיתיות יש רק באגדות, הא? במציאות, גם ליולדת המיוחסת ביותר מומלץ לא לדלג על חוקן, ועוד לא דיברנו על כאבי התפרים.
עם כל הכבוד לתארים ולעושר הבלתי נתפס, גם מידלטון תקלל את בעלה בצירים, תצרח על האחות שהיא עומדת למות, ותבקש לדבר עם המנהל כשיסבירו לה שעדיין לא משחררים את הרך הנולד כי יש לו צהבת. או שזו רק אני?
בכל מקרה, בסופו של דבר היא תבין שאין דבר כזה לידה מלכותית; הצירים אותם צירים, החוקן אותו חוקן, וההנקות הראשונות צובטות בלב, תרתי משמע.
אז קחי את זה בחשבון, קייט, לפני שאת עולה על חלוק בית חולים מנצנץ ומצפה לתינוק טבול בדם כחול, בסדר? מצפה לך לידה ככל הלידות. תזכרי שאמרתי.
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם