מה שקרה זה שאתמול, כשניקיתי את השירותים, המברשת השתחררה פתאום מהמקל ונתקעה עמוק בתוך האסלה. כשניסיתי לחבר את המטומטמת בחזרה לידית, רק החמרתי את המצב וכך קרה שבמקום לרדת על מגש פיצה מול "משחקי הכס", בעלי בילה זמן איכות בדחיפת ידיים לאסלה מלאה בחומר ניקוי חומצתי עם צבע פעיל.
אחרי שעתיים הוא הצליח סוף סוף לשחרר את הסתימה, והאשים אותי שהרגתי לו את הערב, ואיך זה שאני כזאת בלונדינית לפעמים. זה נגמר בהתנצלות מצדו על זה שרק אני מנקה את השירותים בבית הזה.
אני חושבת ששברתי כאן איזה שיא של מניפולציה נשית; לא גאה בזה, אבל בכל זאת הישג.
ובכן, אחרי שאתמול טיפלנו בהורים מודאגים שבתם המתבגרת יוצאת לבלות חצי עירומה, היום יש לנו בן זוג פלרטטן, בחורה שרודפת אחרי האקסים שעזבו אותה, ותלמידים שמתלוננים שהבגרויות קשות מדי; ממש אוי, נורא, פשוט אוי - הבגרויות קשות! אולי תתחילו ללמוד קצת במקום לבלות בפייסבוק כל היום, מה אתם אומרים?
שאלות למדור – שלחו לכתובת הזאת. נתחיל.
היי אורית,
יש לי בעיה שאני לא בטוחה אם היא ממש בעיה: יש לי בעל פלרטטן. תמיד כשאנחנו מגיעים למקום שיש בו נשים, הוא במרכז העניינים: מדבר איתן, מסתכל, קורץ. אני יודעת שהוא לא עושה כלום ושהוא אוהב אותי, אבל אחרי דברים כאלה אנחנו רבים. למשל לפני כמה ימים חגגנו יום הולדת במסעדה ולא אהבתי איך שהוא דיבר עם המלצרית ועם בת דודה שלי, אז בבית רבנו.
אנחנו נשואים שש שנים עם שני ילדים. הוא נשבע לי שהוא נאמן לי ואני מאמינה לו, אבל הפלרטוטים שלו... הוא אומר שזה לא צריך להפריע לי. מה דעתך?
ויקי
ויקי היקרה,
את נורא קולית, את יודעת? אם בעלי היה מפלרטט לידי - אני מתביישת לכתוב כאן מה הייתי עושה לו. דברים לא כל כך יפים. וגם הייתי מפלרטטת לידו בחזרה עד שהיה מתחנן שאפסיק, ואז מציבה תנאים ברורים להסכם הפסקת אש.
את נשמעת לי בחורה עם ביטחון עצמי, לא רכושנית במיוחד. זה מצוין; אישה קנאית לא הייתה מסתדרת עם צ'ארמר מקצועי כמו בעלך. אבל יש גבול, כן? אני לא מכירה אף אחת שהייתה מסכימה להתנהגות כזאת - להקסים בחורות ליד אשתך זה באמת שלב מתקדם ביותר של חוסר טקט.
אבל מה שיפה כאן, זה שלא רק שהוא לא מנסה לפתור את הבעיה; הוא משכנע אותך שבכלל אין בעיה. אז תודיעי לאדון שאם זה פוגע בך, ובכן, יש בעיה.
אוקיי, כלב נובח לאו דווקא נושך, אבל למה להיות כלב בכלל? אין ספק שהוא חייב לעבוד על האינטליגנציה הרגשית שלו ולגלות כלפייך קצת יותר רגישות.
תשני גישה: במקום לעסוק בשאלה האם זה אמור להפריע לך או לא, פשוט תגידי לו חד משמעית: הפלרטוטים שלך פוגעים בי, נקודה. תכבד אותי כמו שאני מכבדת אותך.
ואם דיבורים לא עוזרים, אז בפלרטוט הבא פשוט תעזבי את המקום בהפגנתיות; אולי ככה הוא יבין.
היי אורית,
גם אני נשברתי, והחלטתי להיעזר בך. נתחיל בזה שמאז ומתמיד הייתי בזוגיות. פה 3 שנים, פה שנה, ואח״כ עוד שנה. עד לפני חודש גם גרתי עם בן זוגי האחרון. וחרף גילי הצעיר (בשנות ה- 20 לחיי) גם הספקתי להיות מאורסת פעמיים. אבל בשני המקרים זה נגמר לא טוב. מה זה לא טוב? לא יכולתי לשחרר. רדפתי אחרי אלה שזרקו אותי ועשיתי מעצמי סמרטוט לתפארת סנו. לא הסכמתי להפנים ולקבל את העובדה שאני והוא כבר לא, שבסופו של דבר אף אחד מהם לא יתחתן איתי. לקחתי את הפרידות האלה מאוד קשה וסירבתי להשלים עם העובדה שגם הזוגיות הזאת התפרקה לי בידיים - עם או בלי טבעת.
אז איפה הבעיה? אני לא נראית רע. ממש לא. אז למה לעזאזל אני ננעלת על כל בן זוג שלי כאילו היה אחרון הגברים בעולם? כן, גם אני רוצה ילדים ובית וחתונה יפה, אבל זה לא מהלחץ להתחתן. אני שוקדת על לימודי התואר הראשון שלי, ויש לי עוד הרבה לקבל מהחיים, אז בבקשה ממך חסכי ממני את משפטי ה״את עוד צעירה, מה את ממהרת, קודם תלמדי, הוא יגיע"...
אבל מה אני עושה עם ההפרעה הזאת שמונעת ממני לקבל פרידות בצורה יפה?
באולפנה שבה למדתי, הרבנית שלי תמיד אמרה שאני אתחתן אחרונה. בקצב הזה, אני עוד עלולה להאמין לה.
אנא עצתך.
ד'
ד' החמודה,
תגידי, מה זה משנה מי מתחתנת ראשונה ומי אחרונה, זאת תחרות? באופן אישי, נשואות בנות 20 מדאיגות אותי יותר מאשר רווקות בנות 28; רק אישה בוגרת יכולה לדעת מה טוב לה. סבלנות, את לא בת 40, בינתיים הזמן עושה לך רק טוב.
אבל את חייבת להפסיק לרדוף אחרי בחורים שעוזבים אותך! חייבת! שייחנקו, מי הם בכלל?
האמת היא שאני קצת לא מבינה אותך בנקודה הזאת - הרי כל העניין זה להרגיש רצויה ומחוזרת; אם זה לא המצב אז מה הטעם?
את יודעת, יש לי אקס שאחרי שעזב אותי, שכנעתי את עצמי שהוא שקרן פתולוגי וקרימינל מסוכן לציבור ברמה כזאת שאם אפגוש אותו היום ברחוב, יש מצב שאזעיק משטרה. קצת קיצוני, אני יודעת, אבל אם מישהו עזב אותך - תעזבי אותו בחזרה; למה לרדוף?
אם זה האגו שלא נותן לך לשחרר, תזכרי שאין אישה שלא ננטשה לפחות פעם אחת; אלא אם היא הכירה את אהבת חייה בגיל 14, או שמרוב פחד תמיד הקפידה לעזוב לפני שיעזבו אותה.
ואם את חושבת שהמרדף הזה יחזיר אותם אלייך, אז נו, כבר הבנת שזה לא עובד ככה, נכון? להפך; אם יש איזשהו סיכוי שבחור שהלך יתחרט - אז רק בתנאי שתשמרי ממנו מרחק ותאפשרי לו לחשוב על הדברים בפרספקטיבה, בלי להלחיץ ולהיות קרצייה!
אבל מעבר להתמודדות עם פרידות, יש כאן שאלה מטרידה אחרת: היית מאורסת פעמיים - למה לא הגעת לחופה? מי הציע נישואים – את או הצד השני? והאם יכול להיות שברגע שהקשר מתחיל להיות רציני, את לוחצת לכיוון חתונה עד שהבחור נענה לך או מציע בעצמו גם אם הוא לא שלם עם זה?
לא יודעת, זורקת השערות; זה כמובן יכול להיות גם סתם צירוף מקרים או חוסר מזל.
בכל מקרה, ד' היקרה, קחי נשימה עמוקה ותסתכלי קדימה במקום לחטט בעבר. הזמן מרפא הכל, בחיי. ושהרבנית מהאולפנה תפסיק לרדוף אותך; הנבואה ניתנה לשוטים ולמורות חסרות טקט. בהצלחה!
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
למה הילדים שלנו מתלוננים על הבגרויות?
עוד לא התאוששנו מהבגרות במתמטיקה שהייתה קשה מדי - כאילו, פחחחחחח, מה נסגר עם השאלות בטריגו? - וכבר הגיעה מחאה תיכוניסטית חדשה: מסתבר שגם הבגרות בהיסטוריה הייתה שיואו, פשוט מכשילה שאין לתאר, פחחחחח!
פוחדת לחשוב מה יהיה עם הבגרות בהבעה - האינטואיציה הנשית שלי אומרת שצפוי גיהינום; בכל זאת, לדרוש מדור הפייסבוק והאייפון לשרבט פסקאות בעברית בלי "חחחחחחח", "פחחחחח" ו"לייק" - נשמע לי כמו משימה בלתי אפשרית על גבול החוצפה.
אני מנסה להיזכר מה היה בתקופתי, כשאני העזתי לקטר שאיזו בגרות הייתה קשה מדי. אה, כן; שלחו אותי למנהלת ופקדו עליי לכתוב מאה פעמים "אסור לדבר באמצע השיעור". היום לא צריך לדבר, פשוט מעלים מהאייפון פוסט נזעם לפייסבוק, ואחרי שתי דקות שר החינוך כבר מקים ועדת חקירה.
ניסיתי להיות עניינית ולהבין על מה הם מתלוננים, בעצם; הטענה העיקרית של התלמידים היא שהשאלות היו מנוסחות באופן לא ברור, או כפי שכתבה מישהי בפייסבוק: "במקום לשאול מה היו הקשיים של שבי ציון, שאלו אותנו מה היו האתגרים של שבי ציון.... הניסוח מאוד בעייתי, אתם רוצים לבדוק את הידע שלנו או את הבנת הנקרא?"
אז תשמעי, גברת צעירה, אני חושבת שבסופו של דבר, מצופה מכם גם להבין את הנקרא. חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל יש קשיים בחיים. כלומר, אתגרים. קשיים. אתגרים. תבדקי במילון מה זה אומר, טוב?
העובדה שאחרי כל בגרות התלמידים מתלוננים במהדורות החדשות כמה קשה להם להצליח בלימודים - מטרידה בהחלט, אבל מה שמדאיג הרבה יותר זה שההורים, המורים והמנהלים - מתייצבים אוטומטית לצדם.
איפה הבכיר ממשרד החינוך שיקום ויגיד: "ילדים מפונקים, תירגעו"? זה לא שהמבחנים קשים מדי, אתם פשוט לא יודעים מספיק.
החיים קשים? כתבו שאלות לאורית
העצות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם.
