אני מסתכלת בצער על ידידי הטוב – כרטיס האשראי שלי. כבר חמש שנים שאנחנו יחד, בטוב, ברע ובלא נורא. חמש שנים של טיולים בחו"ל, קניות בסופר ותשלום חשבונות. מה לא עברנו יחד? קשר זוגי ארוך שהתבטא בחתימה מסולסלת על קבלות ממסעדות רומנטיות וחנויות ביגוד לגברים, שברון לב גדול עם מסעות שופינג שהעמיקו את החור בלב – וכמובן – בכיס, יציאות עם חברות עת הפנמתי את סטטוס ה"רווקה התל-אביבית" וגיהוצים על קאווה, ארוחות שחיתות ליליות, טייק אוואי כשאין כח לבשל וארוחה במסעדה ההיא על טהרת השוקולד פעם בחודש, כשההורמונים שוב מכים ועושים בי כבשלהם.
אוי, כרטיס אשראי חמוד שלי. אין כמוך ידיד נאמן בכל העולם כולו! אלא שלמרבה הצער - כפי שניסח זאת ר' טרפון – "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק". עכשיו, מילא בעל הבית, הצרה הגדולה יותר היא שגם רותי מהבנק דוחקת וגם אבי ואמי המקסימים, שכבר התרגלו לקבל שיחת פאניקה חודשית בנוגע לעו"ש תוך בקשה שיכינו לי חדר, כי המשבר הכלכלי שלי ייפתר רק באמצעות רילוקיישן חזרה לצפון הפסטורלי של המדינה. אבל מעל הכל – רגשות האשמה שלי, הם אלה שדוחקים בי באמת וגורמים לתענוג שבלקנות זוג נעליים חדשות ויפהפיות להימהל באשמה ולהפוך לתענוג אסור, שלא לומר – מייסר.
תרבות ה"צריכה!"
אז החלטתי: הדרך היחידה לנצח את ההתמכרות היא להסתכל לה ישר בלבן של העיניים. כולם יודעים שהגמילה שלי מפייסבוק כשלה, אבל באופן יחסי בהחלט ניתן לומר שמצבי השתפר (כבר שבועיים ללא כמעט-תאונת-דריסה בגלל שהראש שלי קבור בסמארטפון בזמן שאני חוצה רחובות סואנים!). אם כבר נזרקתי למי הגמילה העמוקים, למה לא ללכת עד הסוף ולהכריז על שבוע ללא קניות?
ובכן, אחרי שבוע שבו כרטיס האשראי נח בבית וכל שהותר לי לקנות היה אוכל בסופר, תנו לי לספר לכם למה לא: קודם כל, נראה אתכם נמנעים לגמרי מקניות כשאתם גרים בלבו של הקניון הגדול במדינה: מרכז ת"א.
רק הדרך מדירתי לתחנת האוטובוס רצופה בחמש'תלפים פיתויים, החל מכוס הקפה המנחמת שאני רוכשת לעצמי בבקרים קשים במיוחד, דרך החנות ההיא – עם בגדי הבייסיק הזולים, עבור בחנות היצירה שנמצאת ממש בצדו השני של מעבר החצייה וכלה בחנות הנעליים שממש קשה להתעלם מהן, בעיקר כי הן לוחשות את השם שלי כל-כך יפה.
לאורך השבוע הצלחתי לשרוד את כל זה בעקשנות ראויה לציון: יצאתי מהבית חמושה במשקפי שמש ענקיים ואוזניות וצעדתי נמרצות מנקודה א' לנקודה ב', כשאני מקפידה להתסתכל על המדרכה קדימה ולא לפזול לצדדים. אחרי הסתגלות קשה של 3 ימים, נדמה היה שעליתי על דרך המלך: לא עוד בקבוקי שתייה במכונות באוניברסיטה, כי אם בקבוק מים רב פעמי מהבית; לא עוד טוסטים מפתים לארוחת צהריים, אלא סנדביצ'ים מלאי בריאות מעשה ידי להתפאר ומעל הכל: לא עוד בגדים חדשים שאין לי בהם כל צורך. שורות קוד ירוקות רצו לי מול העיניים והייתי משוכנעת שלמדתי לעצור את שריקת כדורי תרבות הצריכה (מלשון: "אני צריכה!") באוויר, אבל אז קרה הגרוע מכל: הגעתי אל הסופר.
אח אח, סופרמרקט. פאר התרבות המודרנית ולכאורה – מקום תמים. האמנם?
אני לא יודעת אם זה ריח הבננות הרקובות במעבר הפירות והירקות, מחלקת כלי המטבח המפוארת, או סתם – בואו נודה בזה – חסכי השופינג שלי, אבל העובדה היא שמשהו שם, בממלכת הסופרמרקט המפוארת, הילך עלי קסם. ביצים וחלב? פחחח, אל תצחיקו אותי: בשבילי חמישיית תחתונים בהנחה, נר ריחני בעשרה שקלים ושמיכת קיץ צבעונית במאה שקלים טבין ותקילין. אני באמת לא יודעת איך זה קרה, אבל העניינים התדרדרו במהרה מהנסיון להחליט מה אבשל לארוחת הערב שלי – עת שותפי עומדים משתאים מהצד ומנסים להבין מאיפה הגיעה קדחת הבישול הביתי שנכנסה בשותפתם מכורת הטייק אוואי – לסט כפיות מהודר.
כשחזרתי אל הדירה, עמוסת שקיות ואכולת רגשות אשם, סימסתי לעורך: "סלח לי, כי חטאתי".
"מה עשית עכשיו?" הבהבה התשובה על הצג.
"זוכר את הקטע הזה שמותר לי לקנות רק בסופר? אז קניתי. ב-500 ש"ח. תחתונים, שמיכה, נרות וכפיות"
"את חסרת תקנה"
"המילה תקנה נגזרת משורש ק.נ.ה, לא?", סימסתי לו בדיחה מפגרת והלכתי להתפעל מסט הכפיות.
אז כן, שלום, קוראים לי הללי, אני חסרת תקנה וכנראה גם (קצת) מכורה לקניות. בינינו, יש דברים גרועים הרבה יותר להתמכר אליהם וזה כולל סמים, אלכוהול וקפה... שיט, קפה! שכחתי לקנות חלב! חכו פה ואל תזוזו – אני רק קופצת לסופר וכבר חוזרת. בעצם, על מי אני עובדת? חפשו אותי בצפון. יש לי הרגשה שרק ככה אצליח להיגמל לחלוטין מקניות.