בשנה האחרונה היו לי מספר מקרים שבהם נהגים לא סיפקו לי שירות שוויוני וראוי, בלשון המעטה. לפעמים אני עומד בתחנה למעלה מ-40-50 דקות עד שמגיע אוטובוס נגיש. מה זה אוטובוס נגיש? שמצויד במערכות כריזה לכבדי ראיה וברמפה שמוצמדות לרצפה בדלת האחורית. כשהנהג רואה אדם עם מוגבלות, הוא אמור להוציא את הרמפה באמצעות מפתח מיוחד ולהשוות את גובה האוטובוס לגובה המדרכה.
למרבה הצער, חלק מהנהגים - זה לא באג'נדה שלהם. חלק מהם עברו על פניי כאילו בלי לשים לב. אחד מהם אמר אפילו שאסור לו להעלות כסא ממונע לאוטובוס כי אני עלול לדרוס נוסעים אחרים. אחרים התעצלו לקום מהכיסא, ואמרו שאין להם רמפה למרות שראיתי רמפה. חלק אמרו שהמפתח היה שבור, ובמקרים מסוימים הוא באמת היה שבור.
אני החלטתי שנמאס לי מכל הסיפור הזה. תיעדתי את המקרים האלה, ובסיוע משרד המשפטים ועו"ד לילך אברבוך ואינס חאג'-יחיא הגשתי תביעה שמאגדת את המקרים האלה. התביעה הזו תחייב גם את דן לתגבר את כמות ההדרכות שלה לנהגים בכל הקשור למתן שירות לאנשים עם מוגבלות. אם אתם שואלים אותי, זה קצת עצוב שצריך להדריך נותני שירות כלשהם ובני אדם בכלל להיות יותר סובלניים ורגישים. אבל אם זה מה שצריך, זה מה שיהיה. אני מקווה שאנחנו עושים עוד צעד לחברה קצת יותר שוויונית וקצת יותר נורמלית.