"אני מוטי אברמוב מותיקי ענבל, וגדלתי על שיריה של שושנה דמארי. אין לי שום תוכנית לחקות אותה אבל מאחר ששנינו שרים בחית ועין אולי זה ישמע דומה. תתרשמו". כך בפשטות חביבה מציג את עצמו מוטי אברמוב לפני שהוא מבצע גרסת אקפלה ביתית לשיר ישן של שושנה דמארי, "בלדה על מעין וים". ענבל, למי שאינו יודע, היא להקת מחול אתנית שהקימה שרה לוי תנאי עם קום המדינה כדי לשמר את הריקוד והמסורות האמנותיות של יהדות תימן. המפעל הזה ידע עליות וירידות, וכיום הוא, איך נאמר בעדינות, רדום. הביצוע של אברמוב, שהכיר את דמארי כרקדן צעיר והופיע איתה בפסטיבל הזמר המזרחי, סוגר את הפרויקט החדש "לשיר איתה", שיזמו לינקטון, רשת גימל ווינט במלאת עשור למותה של דמארי. הוא נשמע כמו שאתם מדמיינים. הקלטה ביתית חמודה, של אדם מבוגר ששר באופן אותנטי מהלב. האם זו אמנות? פולקלור? גימיק חביב ולא מזיק? או קטע תמוה? כל התשובות נכונות.
לא מתוך האוסף. שושנה דמארי עצמה
עשר שנים עברו מאז מותה של שושנה דמארי. הזדמנות מצוינת להיזכר בשירים המעולים שלה, ובכלל בדמותה שהייתה כה מיוחדת וחד פעמית. מישהו העלה את הרעיון להכין אלבום הצדעה. טוב, הוא לא היה הראשון, אלבומי קברים נמצאים איתנו עשרות שנים, פעם זה אופנתי יותר, פעם פחות. ועדין כשזה מוצלח, זה נהדר. למה לא להנגיש את שיריה לדורות הבאים? מדוע שכל ילד בישראל לא ידע לשיר שוב "כלניות" ו"אני מצפת"?
הפרויקט הוא יוזמה משותפת של אתר לינקטון, רשת גימל ואתר ynet. לינקטון הוא אתר מסחרי שדרכו זורמת כיום כמעט כל המוזיקה החדשה שנוצרת כאן אל התקשורת. רשת גימל היא תחנה ממלכתית שמוקדשת למוזיקה ישראלית. הנה שילוב מנצח על הנייר. כדאי להזכיר כאן כמה פרטים על ההסטוריה של רשת גימל. כשהוקמה בשנת 76', היא היתה אמורה להיות תחרות לתחנת קול השלום שפעלה מספינה מול חופי ישראל, בפורמט שנקרא אז "רדיו פירטי". תוך זמן קצר הפכה הרשת ששידרה ערבוב של מוזיקה ישראלית ולועזית לאהובה בישראל, ושדרניה הפכו לכוכבים.
עשור שלם היתה התחנה מצליחה מאוד, אלא שבשנות התשעים לאחר הקמת הרדיו האזורי וגלגלצ, היא נחלשה והייתה זקוקה לריענון. את ההזדמנות ניצלו גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים שהפכו אותה לתחנה שמשדרת רק מוזיקה ישראלית. מאז איבדה רשת גימל את זוהרה. היא הפכה לתחנה עם האזנה סבירה, אך חסרת משקל. התחנה אינה מייצרת להיטים או כוכבים. ולכן בכל הדיונים הסוערים של השנים האחרונות אם זה על הטעם של גלגלצ או על המהפכה הים תיכונית, איש אינו מזכיר את רשת גימל מטוב ועד רע.
המוצלח ביותר. כהן@מושון ודנה פרידר
רשת גימל מצידה נמנעת מכל מהלך שעשוי להרגיז מישהו. היא משדרת את כל האמנים, בכל הסגנונות, מכל הדורות. זה אמור להיות אוטופי, חלומה הרטוב של מירי רגב, אבל מתברר שדמוקרטיה רדיופונית היא לא מתכון מנצח. המפגש בין אנשי רשת גימל ללינקטון, אתר שמשרת כל אמן באשר הוא, יצר פרויקט שמבלי להתכוון מדגים את כל הבעיות של המוזיקה הישראלית ברגע הזה בזמן. והוא צריך לשמש תמרור אזהרה לשרת התרבות ואנשיה, כשהם באים לשנות סדרי עולם בהינף יד, ובלי הרבה מחשבה.
יוזמי הפרויקט פנו לכל אמני ישראל כדי שישתתפו בפרויקט. הבעיה היא שפניות רחבות ודמוקרטיות מהסוג הזה הסתיימו כאן בכך שאף אמן מהליגה הראשונה לא נמצא בפרויקט. לא שלמה ארצי ואייל גולן, לא ריטה, שרית חדד, עברי לידר, עידן רייכל, משה פרץ, דודו אהרון, אביב גפן, שלומי שבת, יהודה פוליקר, מירי מסיקה, קרן פלס או כל אמן אחר מהאיליסט העכשווי. 37 שירים יש בפרויקט והם מתחלקים בין אמני עבר עם קריירות מדשדשות, לאמני אינדי, רובם לא מהליגה הראשונה ולצידם יוצרים ממש לא מוכרים ואפילו תמוהים.
הנה לקח ראשון: בפניה פתוחה אין דרך להביא לפרויקט כלשהו את השורה הראשונה. כדי להביא את יהודית רביץ או נינט, מישהו צריך לעבוד קשה מאחורי הקלעים. מכתב לא יספיק.
רק לפני שבוע, בעקבות מותו הטרגי של גבי שושן, הודיעה רגב שהיא תקדם הקמת רדיו נוסטלגי, למען אמנים ותיקים שכבר אינם זוכים להשמעות תכופות. במחווה לשושנה דמארי לוקחים חלק לא מעט מהאמנים האלה. מיקי גבריאלוב, מירי אלוני, רבקה זוהר, דני גולן, דפנה ארמוני ואפילו אפי נצר הותיק. כדי לשמור על כבודם, נאמר רק שהיחידה מכולם שמצליחה לטעון שיר של דמארי באנרגיות חדשות היא ג'וזי כץ עם קולה הסדוק. דורי בן זאב לפחות משתגע עם "אני מצפת", התוצאה היא עניין של טעם. האחרים, נותנים ביצועים שנשמעים כאילו נלקחו מערב הצדעה במתנ"ס אי שם.
הנה עוד לקח: זה לא מספיק להגיד שצריך להשמיע אמנים ותיקים גם בשירים חדשים. אם באמת רוצים להחזיר אמנים ותיקים למרכז הבמה, צריך לחבר אליהם יוצרים מתוחכמים שיצליחו להוציא מהם ביצועים בעלי ערך. וגם זה לא בטוח שיצליח. לפעמים, קריירות נגמרות. זה יהיה נפלא אם המדינה תתמוך באמנים מבוגרים כלכלית. לתווך את יצירתם זה כבר משהו אחר לגמרי.
מעט מאוד זמרים ים תיכוניים הסכימו להשתתף בפרויקט. למה? לא ברור. קודם כל נשאלת השאלה האם שושנה דמארי נחשבת לזמרת מזרחית. עם כל הכבוד לחית ולעין שלה, לא בטוח שדמארי שחובקה על ידי הממסד האשכנזי מגיל צעיר ועד מותה, באמת מגלמת בתוכה את הערכים שמדברים אל זמרים ים תיכונים צעירים או לפעילים מזרחיים שמעודדים אותם. גם לא תעזור העובדה שהיא שימרה לאורך השנים הרבה מאוד שירים תימניים עתיקים. רק שני זמרים צעירים מזרחיים לוקחים כאן חלק. אתי ביטון בגרסת דאנס מזרחי לריקוד העם האהוב "הרועה הקטנה מן הגיא" וזוכה "אייל גון קורא לך" מאור אשואל בגרסה לא מעוררת השראה ל"הן אפשר". איפה כל השאר? כנראה לא זקוקים לבמה הזאת או שלא מתגעגעים במיוחד לדמארי.
הלקח השלישי: כל העניין הזה של המוזיקה המזרחית וההנגשה שלה הוא יותר מסובך. קודם כל לא ברור מה מזרחי. האם עופרה חזה היתה זמרת מזרחית? ודבר שני, הנה עוד הוכחה שלזמרים המזרחיים לא חסרות במות, ולא חסרה חשיפה. זה לא מקרה שגם הפחות מפורסמים שבהם לא אצו רצו להשתתף במפעל הזה.
וכך נותרנו עם היוצרים האלטנטיביים, ושאר היוצרים שאינם מצליחים להגיע לשורות הראשונות. גם כאן, לא הגיעו כמעט לאף אחד מאצולת האינדי. לאלקטרוניקה לא הגיעו כמעט בכלל. והנה מתברר, לא נעים לומר, שרוב הזמרים שכן משתתפים, לא באמת מתאימים להצלחה עצומה. מבין כמעט 20 אמנים כאלה, שקיבלו כאן הזדמנות, רק מעטים שבמעטים הצליחו לצור משהו מקורי ובעל ערך. ראשונים ונהדרים הם הרכב היפ הופ מושון וכהן שביחד עם דנה פרידר סימפלו שיר עתיק ונשכח בשם "כל אחד" והפכו אותו למשהו חדש לגמרי (גילוי נאות: כהן כותב בערוץ המוזיקה של מאקו). דוד לביא הצעיר מבצע את "אור" שכתבה נעמי שמר בגרסה מופנמת. הביצוע של עינן פרל ל"מגדלור" מעט צפוי אך מרגש. וההרכב פנחס ובניו ביחד עם שירן אהרון מצליחים לנער את "שני שושנים" מאבק הנפתלין ולהוביל אותו קדימה לעולם הגרוב האתני החדש. זה לא גאוני אבל לפחות זה נשמע עכשווי מאוד.
לקח אחרון: האמנים הבאמת מקופחים בישראל הם אמני האינדי, שזה הגיוני כי הם מגדירים עצמם אלטרנטיביים, ולכן פונים לקהל מצומצם. הבעיה היא שרוב האמנים האלה הם לא באמת מיוחדים ובסך הכל עובדים על קלישאות של הז'אנר שלהם.
37 שירים יש בפרויקט שבינתיים ניתן למצוא רק ברשת. שום גוף מסחרי לא הרים את הכפפה ונראה שדיסקים פיזיים של הפרויקט, לא שמישהו באמת צריך כאלה, כבר לא יהיה כאן. הרבה כוונות טובות היו ליוזמי הפרויקט הזה. באמת. אבל כוונות טובות לא מספיקות. מסתבר שוב שגם באמנות דמוקרטיה זה לא רעיון כל כך טוב. הרצון לפתוח את השורות לכולם, ולא לקפח אף אחד, נגמר הפעם בפרויקט שהמילה משונה היא הדבר הכי עדין שאפשר להגיד עליו. שושנה דמארי ראויה למפעל הנצחה אחר לגמרי.