קשה להגזים בדרמטיות של פרשת אלאור אזריה. כל המילים הגדולות, שבדרך כלל סתם נזרקות לאוויר כדי לחמם עניינים, הן הפעם הדבר עצמו. אזריה לישראל הוא כמו ניצחון דונלד טראמפ לארצות הברית: נקודת מפנה במאזני הכוחות, ביחסים בין הממשלה, המערכת המשפטית, התקשורת והעם. זה הרגע שבו השלטון העממי החדש, שצמח ברשתות החברתיות, משנה את המציאות.
כעשר שנים עברו מאז האייפון, הפייסבוק והענן כבשו את חיינו, ובמהלך שהוא כנראה המהיר ביותר בהיסטוריה האנושית, העולם מתהפך. בכל מדינה ואזור יש לזה שם אחר וגיבורים אחרים, אבל הכיוון הכללי הוא זהה: מסרים לאומניים, פשטניים, אגרסיביים ואלימים הם אלה שקובעים עכשיו את הטון. עזבו אותנו מתהליכים מסודרים, אנחנו רוצים הכל עכשיו. ומהר.
תנו לנו משפטי ראווה לכל אדם, מפוליטיקאים מושחתים ועד מלצריות לא אדיבות. כולם יעמדו מול כיתת יורי המקלדת. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהודיע ביום שלישי בלילה שהוא בעד חנינה, הוא בסך הכל עלה נידף שנגרר אחרי הרחוב. כמו כל קים קרדשיאן, גם הוא סוגד ללייקים. זאת המציאות. הוא לא יצר אותה. וכן, לפעמים זה אפילו צחוק הגורל. מי היה מאמין שגדי אייזנקוט, הרמטכ"ל המרוקאי הראשון וסמל לשינוי האליטות, הפך השבוע לרמטכ"ל הראשון שמפגינים קראו לרצוח אותו.
רוצים תסריט לא מופרך? מירי רגב תהיה ראשת הממשלה של ישראל אחרי בנימין נתניהו. זה ילך בערך ככה: נתניהו יחליט לפרוש; במרחב שבין גדעון סער, משה כחלון, יאיר לפיד ומפלגת העבודה ייווצרו חמש מפלגות, שאף אחת מהן לא תעבור את 20 המנדטים. את הליכוד תוביל מירי רגב, שתגרוף את כל קולות הזעם העממי בשיטתה הפופוליסטית המנצחת. בינגו. לדונלד טראמפ תהיה תשובה ישראלית אמיתית.
השיעור שנאוה בוקר למדה
תראו את נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וכמובן את נתניהו, מתרוצצים עכשיו כמו עכברי מעבדה מאולפן טלוויזיה אחד לשני, מנסים לנסח טענות הגיוניות. לשחק את המשחק הישן. תראו איך הם מתרסקים מול אחת, נאוה בוקר, פוליטיקאית טרייה שלמדה את השיעור ממירי רגב. כן, היא מסבירה, צריך להרוג מחבלים. הם מחבלים. צריך להרוג אותם, וזהו. אז כן, אורן חזן הוא ליצן ושרון גל הוא מה שקראנו פעם "לא בסדר", אבל הם רק קוריוזים. נאוה בוקר היא הדבר האמיתי. וביום שמירי רגב תחליט להיות ממלכתית, היא מיד תעקוף אותה מלמטה.
כי העסק הזה לא הולך לעצור. בארה"ב אחרי טראמפ יבוא מטורף גדול ממנו, וגם בישראל הכל עוד יקצין בהרבה. עוד נתגעגע לסמוטריץ' וחנין זועבי. בקרוב יקומו להם מחליפים אופנתיים מהם, אולי אלאור עצמו או אביו צ׳רלי שיחליטו ביום מן הימים ללכת לפוליטיקה. אולי הם יובילו תנועה עממית של אנשים שנמאס להם מהכל – מזה שקשה כאן, מהתספורות של הטייקונים, מהביורוקרטיה, מהשחיתות, מהמצב הביטחוני המחורבן. אנשי התנועה הזאת כמובן לא יובילו סדר יום שמאלני וסוציאליסטי, אלא ימני וקפיטליסטי אפילו יותר, וימליכו על עצמם מנהיגים פסיכים ואקסצנטריים.
הדיון בשאלה אם פסק הדין מוצדק, אם אלאור אזריה ראוי לחנינה או לא, אם הוא הבן של כולנו או תפוח רקוב, כל אלה דיונים יפים לשיעור חברה בכיתה י"א. אלה הדיונים של שלשום. הרכבת של אלאור מזמן יצאה מהתחנה הזאת, והיא נוסעת על אדי פייסבוק וצווי רבנים, מלווה בשירי לה פמיליה. לא ברור לאן היא נוסעת, רק ברור שזה מהר, בלי לעצור ובלי שאף אחד נמצא בקטר. מדרון, תהום, מה זה משנה. העיקר שיש לנו את עם ישראל. ועם ישראל חי!!!