אורי היה אמור להיות מלך העולם. הוא היה יפה, חכם, חד, נחמד. הכל. אני מניח שכמו חבריו לקורס הטיס, הוא היה היום בצמרת אצולת ההיי טק. אבל הוא נהרג, בגיל 24. לא מותיר מאחוריו כלום מלבד צער. בבוקר ההוא שבו הודיעו על מותו, הבנתי בפעם הראשונה , מהו בכי קורע לב, ואיך הבכי שלך יכול להיות כל כך קשה ועמוק שהוא מאיים להטביע אותך מבפנים.
בגלל זה הדבר היחיד שישראלים לא עומדים בפניו הן עוד תמונות של חיילים מתים. זה כמו אינסטינקט פבלובי. מרגע שמתחילות התמונות, ברגע שמתפרסמות מין כוורות כאלה בעמודים הראשונים של העיתונים ואתרי האינטרנט, הכל משתנה. אצלי מה שקורה זה שהגוף נכנס לשיתוק. תמונה אחת אני עוד מצליח לשרוד, אבל כשזה בא בצרורות, ותוך יומיים הופך לעשרות, אני פשוט עובר למוד אחר.
נקודת התורפה שלנו
בין כל הסיפורים, תמיד יש אחד שקורע לי את הלב יותר מאחרים. אני אפילו לא מנסה להבין למה. הפעם זה היה הסיפור של עופר מנדלוביץ', שלפני שבועיים הייתה לו תחושה גרועה והוא נסע למצוא את בנו עוז, שחיכה עם היחידה שלו על הגבול. הוא מצא אותו, חיבק אותו, הצטלם איתו וחזר הביתה. שבוע אחרי החיבוק – עוז נהרג בעזה. האימג' הזה, שיש בו משהו קולנועי כל כך, של האב הנוסע בטירוף דרומה ואז מוצא את בנו, מתחבק ומצטלם איתו, היא הדימוי שלא מרפה ממני. אפילו עכשיו כשאני כותב עליהם, ישר יורדות לי דמעות.
ברגעים האלה מתברר פתאום, שהרבה מהאנשים שמדברים במונחי "לחסל אותם", "למחוק אותם" וכו', במיוחד אם הם גדלו על פלייסטיישן ומשחקי מחשב, לא עושים בראש את החיבור בין ה"לחסל אותם" לבין זה שיהיו גם תמונות של חיילים ישראלים מתים. לא תלת מימד שמתפוצץ לך על המסך ומוריד נקודות, אלא תמונות של אנשים אמיתיים שנראה לך שאתה מכיר ופגשת.
התמונות יותר קשות לצפייה מרוני דניאל
בימים האלה מאוד קשה לי לראות את חדשות ערוץ 2. במיוחד בגלל רוני דניאל, אבל לא רק בגללו. קשה לי עם כל האלופים במילואים שמסבירים באופן רגוע למה צריך לכבוש מחדש, להפציץ עד דק, להשמיד. כדי להיפטר מאלה, מספיק לעשות "מיוט". כשעוברים לתמונות אני חייב להעביר ערוץ.
אני מניח שכל הישראלים מרגישים חוסר אונים מול התמונות האלה. חלקם לצערי מפנים את הכעס כלפי הערבים, כאילו ששנאה יוקדת תשנה משהו. כאילו שלשרוף עכשיו בכיכר העיר את חנין זועבי יתקן משהו. כאילו שהם לא שותפים שלנו לחיים בארץ הזאת. חלקם מפנה את הכעס כלפי ישראלים שמדברים קצת אחרת. ואז אנשים כמו אורנה בנאי הנפלאה, שאמרה דברי טעם לא מתלהמים, הופכת לשק חבטות (ובדרך חברת ספנות עלובה וצינית עושה עליה סיבוב).
גם בין האנשים שבשוטף מחשיבים את עצמם מרכז-שמאל קל לזהות את הצורך למצוא משהו, שיהפוך את מותם של החיילים הצעירים להכרחי, או מתקבל על הדעת. שלא נחשוב שהם מתו סתם. שלא נתעסק בשאלה אם חתירה אמיתית לשלום, לפני עשר ועשרים שנה, ואפילו לפני חמש שנים, לא הייתה משאירה אותם בחיים. שלא נחזור לחשוב מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח.
אז חלקם הגדול פונה לאיזו פטריוטיות לא תמיד נעימה לעין. ויש את השמאלנים הארד קור שמתחילים ממש לקלל, שזאת האלימות הפיזית שלהם. זה מגיע עד שלטים כמו "הרוצחים לטיס" שהם דוחים כמעט כמו מירי רגב. אבל מה לעשות? אי אפשר להישאר אדיש. זה הרי בלתי אפשרי להמשיך לחיות כאן אם אתה לא משכנע את עצמך שיש לכל זה סיבה.
הסבל בצד נורא פי כמה
באופן אישי, שבועיים לתוך הלחימה בעזה הדעות שלי נשארו אותן דעות. אולי הקצינו מעט, אני משתדל שלא. אני בטוח שהיה צריך לדבר עם חמאס. מזמן. והיה צריך למנוע מלחמה. ואני מאמין בלב שלם שאפשר היה לעשות את זה. ג'ון קרי התרוצץ כאן כמעט שנה ואיש לא עזר לו. וזה לא שאני חושב שבצד השני יש מלאכי שמיים תמימים. כן חמאס זה ארגון טרור של מנוולים, אבל מה זה משנה? הכח הרי בידינו. כמו שכולם רואים עכשיו.
ולמרות הכאב על תמונות החיילים המתים, אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהסבל מהצד השני הוא נורא פי כמה. גם הם בני אדם, לפחות כמו הצל או פייגלין או ליברמן, אתם מכירים את השמות. אם מעבירים לרגע לסקיי, ורואים דיווחים מעזה, כמו למשל תמונות שהראו שם ביום שלישי, של ילדה מתוקה בת 5 שמגיעה לבית חולים עם אביה, בשיא ההפצצה ומותה נקבע לנגד עיניו, מבינים שהצד השני, אוכל חרא איום בכמויות.
זה שאני מתרגש יותר מתמונה של חייל ישראלי, שיכול היה להיות קרוב משפחה שלי, לא אומר שחייבים להיות אטומים מול הזוועות שעוברות על הצד השני. שהרי אין דרך נעימה להגיד את זה, כל הזוועות האלה צמחו מהכיבוש של 1967, שאיש לא באמת רוצה לסיים באופן מלא. אבל עזבו פוליטיקה. אני עכשיו מתעסק רק בצער. והצער הוא אינסופי.