גם אנחנו רצינו השנה לברוח ולנוח, והכי נחמד לנו זה לחזור לאזור בדרום צרפת, שבו גרנו פעם כמעט שנה שלמה. ככה גם נוסעים לטיול, אבל גם נוסעים לאזור שמכירים, ואין את המתח. לא יודע איך אתם, אבל אני מעדיף מקומות שאני מכיר.
המתח של להגיע למקום חדש, זה משהו שנותן לכל החופשה אפקט שונה. מלון שעוד לא היית בו, GPS שנראה לך שהוא לא מבין לאן הוא נוסע, כבישים שאולי לא מובילים לשום מקום, הכל מקור למתח, עצבים וכמובן מריבות עם בן הזוג שתמיד חושב הפוך. לכן הכי כיף לחזור לאיפה שכבר היית.
אבל אסתור את דברי מיד - כי גם אם עוד לא הייתם בדרום צרפת, אל תפחדו. נשבע לכם שלא צריך שום הכנות. בעיקר כי העולם עוד לא התעורר מתרדמת החורף, מה שאומר שכל עניין התיירות עדיין מנמנם. כלומר - המחירים נוחים, אין בעיית תפוסה, ולא צריך קשרים כדי להסתדר
השמש כמו בארץ, הקפה לא
אז מה שמוכר לנו כריביירה הצרפתית, כל החוף שבין טולון והגבול של צרפת ואיטליה הוא אזור יפהפה, טעים ומלא אטרקציות. זה אזור ים תכוני, מזכיר קצת את ישראל, אבל עם כל ההבדל שבעולם. זה לא אזור ענק, אין צורך בנסיעות של ימים, ואפשר לגוון בין ים, חוף, נופי הרים - מה שמתחשק.
בעונה הזאת עדין לא חם. יש ימים גשומים פה ושם, עם טמפרטורות שיורדות עד 10 מעלות אבל לא באמת קר. מה גם שהשמש ממהרת לזרוח ואז ישר צריך קרם הגנה כי כמו בארץ, השמש חזקה ויוקדת.
בכפר עצמו יש כל מיני מסעדות, גלריות, חנויות שמטעס, כל מה שיש בכפר צרפתי, ובעיקר מלא פינות שאפשר לשבת בהן ולחשוב מחשבות נעימות על החיים. אנחנו כל כך בילינו, שאפילו צילומי פרסומת להיינקין שהתקיימו באחד הלילות לא ביאסו אותנו. הצעקות של עוזר הבמאי על מאתיים הניצבים. העובדה שהם ברחו מהגשם כל פעם ברעש עצום. כל זה לא הפריע לנו בכלל. למעשה הצצנו עליהם מהחלון והשתעשענו מהעובדה שסט צילומים נראה אותו דבר בכל מקום. הניצבים אותם ניצבים, עוזרות ההפקה עצבניות תמיד באותו אופן והסאונדמן לעולם יהיה לא מגולח ויישב בצד לעשן ג'וינט.
רבע שעה משם בכפר חמוד בשם Le Rouretמסתתרת אחת המסעדות הכי טעימות באזור. מסעדת שף בשם le clos stpierre. זאת לא מסעדה זולה, למעשה – הסעודה יכולה לעלות עד 1000 שקל לזוג, אבל זאת ארוחה שלא תאומן. המנה האחרונה, מעין טירמיסו אשכוליות עם חתיכות פרי, קרם וקצפת היא משהו שאני יכול להרגיש גם שבוע אחרי. השף דניאל אטלינג'ה מנהל את המקום עם אשתו קתרין והם הקימו לצד המסעדה גם מלון קטנטן עם כמה חדרי אירוח שכעת מחירם עומד על פחות מ-125 יורו ללילה.
שני בקבוקי יין, גשם וליאור אשכנזי
הערים המרכזיות באזור הן ניס וקאן. הראשונה היא עיר ענקית עם טיילת שכיף לצעוד עליה. נמל עתיק שיש בו שוק מפורסם ורחובות עם חנויות ומסעדות. לצדו אזור יותר מודרני עם מדרחוב וחנויות סקסיות. לא צריך להבין הרבה כדי לבלות בניס. הרגליים כבר ייקחו אתכם לאן שצריך. מסעדה מקסימה לצהריים היא le bistrot d'antoine שאי אפשר כל כך לראות עליה מבחוץ, אבל היא ביסטרו חלומי ((27 Rue de la Préfectureעם כוכב מישלן. אבל גם בתי הקפה שנראים כמו מלכודות תיירים לצד השוק הם לגמרי בסדר, בטח בשביל קפה ופיצה.
דווקא בניס תפס אותנו היום הגשום היחיד, אבל האמת שזה לא ממש הפריע כי לשמחתנו ליאור ומאיה אשכנזי בדיוק הגיעו לשם לחופש ולקחו אותנו לאכול צהריים במסעדה איטלקית די מדהימה בשם la barquebleue, שנמצאת בנמל הגדול של ניס ליד היכטות ( 7 Boulevard des 2 Corniches) - ואחרי שני בקבוקי רוזה, באמת לא זכרנו אפילו איך קוראים לנו.
בין קאן וניס, נמצאת אנטיב, שאליה כדאי להגיע רק בנסיעה דרך חוף הים. בעיר העתיקה יש אוכל טוב ומוזיאון חמוד של פיקסו, אנחנו הכי אוהבים לנסוע לאורך הים - להציץ לבתי העשירים, לראות על החוף יפיפיות עבר שמתקשות להשלים עם הזמן שעבר, לצד פלייבויי'ס שעושים עיניים לבחורות צעירות שלא שמות עליהם. בריביירה הכל נראה קצת לא אמיתי, אבל ברוח מאוד טובה.
אם רוצים לנסוע לכיוון מערב, אפשר להגיע עד סנט טרופז וכמובן עד מרסיי. יש טיסות ישירות מישראל לניס, אבל אני מעדיף לנסוע למרסיי ואז לשכור רכב בשדה במרסי (עדיף לדאוג לזה מהארץ, זה יותר זול) ולהגיע תוך שעתיים על האוטוסטרדה עד ניס - ואז אפשר גם ביום האחרון להגיע למרסיי בצהרים, כפי שעשינו, לישון לילה אחד במלון של פיליפ סטרק שנפתח רק לפני שנה mama shelter (בערך 110 יורו ללילה, 64 Rue de la Loubière) ולהספיק גם לטייל בנמל של מרסיי ובאזור שסביבו ולראות את הבניינים המדהימים שנבנים עכשיו בסביבות הנמל כדי לציין את זה שמרסיי היא בירת התרבות של אירופה השנה. אני לא יודע בדיוק מה יעשו איתם, אבל בנמל, ממש בתוך המים, בונים עכשיו שני מוזיאונים ענקיים שהם מופת ארכיטקטוני.
אם יש לכם 600 יורו לבזבז
ועוד הצעה אחרונה לנהנתנים. אלן דוקס הוא אחד השפים הכי חשובים בצרפת כבר הרבה שנים. לצד המסעדות בפריז, ניו יורק, לונדון וטוקיו יש לו גם מלונות קטנים באזור פרובנס שיש בהם גם חדרים לשינה וגם מסעדה. אחד מהם הוא הבסטיד דה מוסטייה, שנמצא בכפר הציורי מוסטייה. הכפר עצמו הוא ציורי מאוד, והוא קרוב לקניון יפיפה שנקרא גורג' דה ורדון, ששם אפשר לשוט בסירה וסתם להתפעל מהנוף.
הארוחה עלתה כמעט 200 יורו אבל אנחנו נזכור כל יורו לנצח. זה טעים ברמות שקשה לדמיין, ולא כבד או מרגיז. שלוש מנות, בלי יותר מידי ניג'וס, למשל במקרה שלנו ריזוטו חיטה עם גבינת פרמזן, בקר עם ירקות שורש מטוגנים, ומנה אחרונה גם היא מאשכוליות. זה נשמע רגיל, אבל זה לגמרי לא.
ארוחת בוקר פלוס גבינות ויין אחרי הצהרים הביאו הכל ל-600 יורו, שזה לא מעט, אבל גם לא הרבה יותר מאשר סוף שבוע במלון אפנדי בעכו נניח, ועם כל הכבוד, יש הבדל.
אם רוצים לחסוך קצת, אפשר לגור במרחק מאה מטר במלון כפרי פשוט בשם le clos de iris ולשלם רק 70 יורו ללילה, כמו שעשינו בפעם הקודמת, אבל אם הגעתם עד שם, באמת חבל לא ללכת על כל החוויה. מה גם שהדרך משם למרסיי או לניס היא יפהפייה ולוקחת גג שלוש שעות.
זהו. אחרי שישה לילות חזרנו שלמים ומרוצים. מוכנים בכל רגע נתון לסוע שוב. ואפילו לא הפסדנו את כל ימי המצות.