הכלל הראשון והדי דרמטי הוא שבאינטרנט לא קוראים. באינטרנט מסתכלים. כלומר, סביר להניח שהכותרת והתמונה הם כל מה ש-95% מהגולשים ישימו אליו לב. וכך הרעיון שלי משבוע שעבר, לספר סיפור על מפגש מקרי שהיה לי עם חברת הכנסת חנין זועבי, ולנסות להגיד משהו על הדרדור ביחסי יהודים וערבים בישראל, כנראה נידון מראש לכשלון. כמה שעות אחרי שעלה הטור מישהו לקח את התמונה, והעביר אותה ליואב "הצל" אליאסי, שלא היה צריך הרבה. הצל מיד פרסם בפייסבוק פוסט תקיף שבו הסביר שאני "זבל שמאלני", ש"שונא בעצמו הכל, איך שהוא נראה, את הדת שלו ואת זה שהוא הומו" וסיכם ב"אם היה בפרצוף לסרטן במדינה שלנו, אלה שני הגידולים שהיה צריך להסיר".
תוך שעות מעטות נהיו שם כ-10,000 לייקים, אלף שיתופים ובעיקר אלפי תגובות עם קללות ברמה שמעולם לא הכרתי. "יבן שרמוטה תקבל סרטן ותחזור לארון ממנו באת", היא אחת מהברכות היותר עדינות שקיבלתי שם.
לא מעט אנשים איחלו לי מוות, ועדיף מהר. אני מודה שלרגע קצת נבהלתי. האש האינטרנטית, היא לחלוטין לא וירטואלית. היא אמנם שקטה, אבל היא מגיעה עד הבית, לתוך המחשב שלך, והצפייה בכמות הלייקים המתגברת עשויה להרגיש כמו התקרבות יתר למדורה בוערת.
לכמה עשרות אנשים שקיללו אותי לתיבה הפרטית, שלחתי את הלינק לכתבה המלאה, וביקשתי שיקראו, ואולי יבינו את ההקשר. זה לא ממש עזר. כמו גל ענק בים, כמעט כמו איזה צונאמי, זה נמשך בערך 48 שעות ואז זה נהיה שקט.
התקווה כבר לא כאן
נדמה לי שלרעיון שניסיתי להעביר בחלק השני של הטור בשבוע שעבר, והיה בעצם הפואנטה שלו, איש לא הגיע. ניסיתי להסביר שם שנמאס לי להיות שמאלני. והשבוע, אחרי הטבח המזעזע בבית הכנסת בירושלים, אני מרגיש את זה עוד יותר. אני חש שלרעיון שהאינתיפאדה השלישית היא תוצאה של תסכול ארוך שנים, ותחושה של חוסר תקווה, אין יותר קונים. נראה כאילו כל הישראלים כולם, למעט בודדים, אבל ממש ברמת 3 אחוזים מהאוכלוסיה גג, לא מסוגלים יותר לראות מעבר.
התמונות של הטליתות והתפילין עם הדם, באמת מזעזעות ומחרידות. אבל הן גם ההוכחה שלכוח יש מגבלה. לא משנה כמה אנחנו חזקים לעומת הפלסטינים, הדיכוי בסוף מיתרגם לאלימות. רק שאת זה כבר נמאס להגיד. אז בסדר, נעשה כמו שבנט רוצה: פוסטרים של הנרצחים ברחובות, יד קשה, גירוש כל המשפחות של הרוצחים, שומרים בשכר מלא בכל גני הילדים, בתי הספר ובתי הכנסת בישראל. ומה אז? כאילו, מה?
ישב ראש השב"כ בכנסת, והסביר שיש קשר הדוק העובדה שאנשי ימין, בגיבוי חברי כנסת התחילו לעלות יותר להר הבית ובין גל האלימות. אוקיי. אז לפי שיטת בנט צריך עכשיו שעוד יותר אנשים יעלו להר הבית. כדי שנראה להם. אדרבא. נארגן אוטובוס מתל אביב, ונעלה כולנו להתפלל בהר הבית. זה בטוח יביא שקט וביטחון לישראל. אולי עדיף אוטובוס של הומואים ודראגיסטיות? מוסלמים אדוקים מתים על זה. והם גם יוכלו לזיין אותנו כמו שאנחנו אוהבים.
איפה ארגון להב"ה כשצריך אותו?
הדבר שבאמת מדכא הוא שככל שעובר הזמן נדמה לי שהתפיסה שאומרת שהערבים הם חיות, הם אשמים בהכל, הם סתם רוצים לרצוח אותנו וכל השאר בלבולי ביצים, הופכת להיות התפיסה הרווחת אצל חלק עצום מהישראלים. רק לדוגמה, במהלך השבוע, הצל העלה את הסרטון הבא. רואים בו נהג פלסטיני שהתבקש להציג רישיונות ועומד לקבל דו"ח, צועק על השוטרת:
הוא מסביר שאין לו כסף לשלם את הדוחות שהוא מקבל מידי יום, ושהוא לא יודע מה לעשות כי הוא משתגע מזה ולא יכול לחיות ככה. זה מונולוג של כמעט שלוש דקות, שבשיאו הוא מקלל אותה כמה קללות דוחות במיוחד לפני שהוא נרגע. הצל כמובן העלה את הסרטון בגלל הקללות של הפלסטיני ומתבל בשאלה: "איפה ארגון להבה כשצריך אותו?". אני לעומתו מזהה בסרטון הזה מצוקה של אדם שדוחפים אותו לקצה. ייאוש תהומי, של איש צעיר שמרגיש שהכול סוגר עליו. אני לא חושב שצריך להיות פסיכולוג קליני כדי להבין, שאדם כזה יכול בסוף היום להיכנס לבית כנסת ולירות באנשים חפים מפשע.
אבל הצל מנצח אותי ובגדול. לסרטון הזה יש 100,000 צפיות ורובן כנראה של אנשים שחושבים שהפלסטיני הזה הוא כלב וצריך להרוג אותו או לפחות לסגור אותו בכלא להרבה זמן. אין בזה ניואנסים, ואין צד שני. ובאמת, בשבוע שבו נרצחו ארבעה אנשים מבוגרים, נעימי סבר, שסתם הלכו להתפלל בבוקר בבית הכנסת, מאוד קשה לזכור שלסיפור הזה יש גם צד שני.
מספרים לי שהנשיא רובי ריבלין מנסה לארגן יחד עם כמה חברי כנסת אירוע לקירוב לבבות בין יהודים לערבים, והם מתקשים לגייס משתתפים בעלי משקל. אז אם הנשיא לא יכול, מה אני יכול? אני אעשה מה שעושים באינטרנט. מאחר שנמאס לי להיות שמאלני, ולגולשים אין סבלנות לקרוא, הכינו עבורי האנשים הטובים ב-mako בפוטושופ תמונה שתדגים את זה. אני והצל בסלפי. אולי הוא לא יאהב את התמונה, אבל הוא לפחות יבין שהוא ניצח. לנצח זאת תמיד תחושה טובה.