לא נדרש שום לחץ ציבורי אמיתי. למעשה לא היה זמן לארגן לחץ כזה. הרי לא בגלל מכתב אחד מהאגודה הוחלט להעיף את מיילי הזה לקיבינימט. מפיקי התכנית החליטו בעצמם, במהירות, ולהערכתי בלי הרבה לבטים, לזרוק אותו לעזאזל. כדאי לזכור. רק שבוע קודם הוא פתח פה על המתמודדת האתיופית, וזה נגמר בנזיפה. אפשר לטעון שהפרשה האתיופית הייתה מצומצמת יותר וראשונית.
האמת הלא נעימה היא אחרת. בישראל 2013 לקהילת הגייז יש הרבה יותר כח גלוי וסמוי, מאשר לקהילה האתיופית. ואם לנסות להיות פחות פשטני, החובה להגן על הומואים ולסביות מפני אפליה מחלחלת בזמן הזה הרבה יותר עמוק, מההבנה שאסור להפלות אדם בגלל צבע עורו. זה עצוב, אצלי זה מעורר חוסר נוחות, אבל כדאי להפנים שזאת המציאות. שנים של אגרסיה הומואית בתקשורת עשו את שלהן. ומי שפתח פה על לבנה, קיבל שיעור שטרם היה. אולי מה שאנחנו צריכים עכשיו כדי לשדרג את המציאות זה הומו אתיופי שאפשר לרוץ איתו.
יאיר לפיד במפגן גאווה, ומה עם אח שלו?
באופן מקרי או שלא, הפרשייה הזאת באה בזמן הכי להט"בי של השנה. חגיגות הגאווה הרשמיות של ישראל יערכו בעוד שבועיים בתל אביב. הן יפתחו במפגן ראווה שלא היה כמותו. על הבמה בגן מאיר יעלו ויבואו שר האוצר, שרת המשפטים, שרת הבריאות ושרת התרבות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שכמות כזו של שרים בכירים, ובהם האיש החזק כרגע בפוליטיקה הישראלית, ינאמו במצעד הגאווה. זו גם תהיה הפעם הראשונה ששר מהליכוד מגיע לאירוע. ביחד עם יו"ר מפלגת העבודה, יו"ר מרצ ונציג חד"ש, יהיו על הבמה נציגים של 81 מתוך 120 חברי הכנסת ה-19. כבוד!
הגעתו של יאיר לפיד לנאום באירוע היא הסמל לשינוי שחל בבחירות האחרונות ביחס לקהילה הגאה. רוב מוחלט של ראשי המפלגות בכנסת הנוכחית וחבריהן הבכירים הם אנשים שמבינים כי הגיע הזמן לתת לקהילה שוויון מלא. זה עשוי לקחת זמן, יש עוד עניינים על הפרק, אבל אפילו נפתלי בנט, לפחות כאדם פרטי, כבר יודע שזה נושא שאי אפשר להתחמק ממנו.
דווקא בהקשר של הקהילה הגאה, נאומים של פוליטיקאים יכולים להיות דבר מאוד מרגש. כך למשל היה נאומו של גדעון סער, כשהיה שר החינוך, בעצרת אחרי הרצח בבר נוער. בשנה האחרונה היו כמה וכמה נאומים מרגשים מאוד של ברק אובמה, שחלקם כבר נחשבים היסטוריים. ועדיין, נאומים תמיד פחות מרגשים ממעשים.
ולכן מרגש לא פחות מנאום של שר בכיר הוא האירוע שהתרחש השבוע בשדרות. העיירה הדרומית, שתמיד נחשבת כמדד לעממיות. ביום שני השבוע התקיים ב"פאב בשדרות", לא רחוק מביתה של מסעודה האהובה, הערב הגאה הראשון, שאליו הגיעו יותר ממאה איש. זה באמת צעד קטנטן לאנושות, אבל זו בדיוק ההוכחה, שהדברים אינם נעצרים בשדרות רוטשילד, כמו שאוהבים לחשוב משמרי הסדר הישן.
מצעדי גאווה יהיו השנה גם בערים נוספות בישראל. בחדרה, אשדוד, ראשון לציון, חיפה, ירושלים, אילת ועוד. ואם רוצים להוסיף אירוע מהעולם
קטע השיא האחרון היה על במת האירוויזיון, שם שלחה פינלנד שיר שבשיאו שתי נשים מתנשקות. מדינות שמרניות כרוסיה וטורקיה איימו לא לשדר את הנשיקה, הנהלת התחרות הודיעה שמי שלא ישדר את הנשיקה יעוף מהתחרות. והמארחים השבדים, שרצו להדגיש את דעתם, הוסיפו בקטעי הקישור, נשיקה יפה בין שני בנים. מאות מיליוני צופים בכל העולם ראו את זה בשידור חי.
אלימות זה דבר רע. כן, אבל...
אנשים אוהבים כותרות. אם צריך לסכם את השנה האחרונה של הקהילה הגאה בישראל אז אפשר לכתוב שזו הייתה ללא ספק ה-שנה ה-לסבית ביותר בתולדותיה. זה התחיל ביציאה מהארון של אורנה בנאי והפיכת "מצב האומה" לתכנית שמלאה בבדיחות על לסביות. אחרי שנים של לסביות מופנמות, בסגנון קורין אלאל, רונה קינן ויהודית רביץ, השתחרר סוף סוף פקק הבקבוק והתברר שגם לסביות יכולות להרעיש בתקשורת.
לטעמי הקשר בין יציאתה של בנאי למה שקרה בבית האח הגדול הוא ישיר. רק לתזכורת, כשקורין אלאל השתתפה באח הגדול VIP, וזה היה לא מזמן, במשך חודש שלם של תוכנית לא נאמרה המילה לסבית אפילו פעם אחת. דיברו על זוגיות, על רותי ועל הילדים. אבל המילה עצמה איכשהו לא התגלגלה על הלשון. 24 שעות אחרי שיצא מבית האח, כבר דיווח רוני מיילי שחבורת לסביות זועמות הגיעו לביתו כדי להשחית לו את המכונית.
אלימות היא דבר רע מאוד. ולא ברור מה באמת קרה מתחת לביתו של מיילי. יש על זה כמה גרסאות. אבל הרעיון שחבורת לסביות צעירות, היו כל כך עצבניות מהדברים שמיילי אמר, עד שהרגישו צורך לשרוט לו את הרכב, לפחות כקונספט, הוא רעיון, ויסלח לי אלוהים, מעצים.
למעשה, מאז אותו יום שישי בקיץ 1998, שבו יצאו משתתפי הויגסטוק העצבנים בהמוניהם מגן העצמאות וחסמו את רחוב הירקון בתל אביב, אחרי שהמשטרה ניתקה את החשמל, לא היה מפגן כח כה מלבב לקהילה. מסתבר שלפעמים, כל מה שצריך בשביל מפגן כח הכי עוצמתי, זה גס רוח אחד שמדבר שטויות.