גם ישראל לא תיקרע לשניים בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שמחייב את עיריית תל אביב לאכוף את חוק העזר העירוני בעניין פתיחת עסקים בשבת או פשוט להחליף אותו. אלא שבניגוד לדיון על נישואי הומואים שיש בו שחור ולבן, רעים וטובים, וברור שאין שום סיבה אמיתית שלא יתנו לי להתחתן בעולם הזה, הסיפור על השבת הוא סיפור מורכב, רב רובדי, מלא באינטרסים, תפיסות עולם, וסתם גחמות.
הישראלי הממוצע, מודל 2013, רוצה דבר מאוד פשוט. הוא רוצה שיום שבת יהיה יום שקט יותר. שיהיה יותר ידידותי ופחות עמוס בשבת. חלק קוראים לזה אופי דתי, אחרים קוראים לזה יום מנוחה. זה אותו דבר. הכוונה בעיקר בעיר גדולה כמו תל אביב, היא שירגיעו בשבת. באותה נשימה עצמה מעוניין אותו ישראלי ללכת לבית קפה, לנסוע לים במונית או לגליל באוטובוס, לקנות חלב אם במקרה נגמר, ואולי גם לעשות כבר קניות לכל השבוע בסופר ענק.
משוואה מהממת שיש בה בעיה אחת. את המשוואה הזאת אי אפשר באמת להסדיר בחוק. אין מערכת חוקים בעולם שיכולה להבטיח דברים כאלה. עכשיו בואו נוסיף לזה עוד שני עניינים חשובים. המאבק בין עסקים קטנים לרשתות גדולות שמערבב את כל הדיון ולוקח אותו למקום אחר וחברתי יותר. והמאבק הישראלי הקלאסי של המפלגות הדתיות שתמיד רוצות שהכול יהיה יותר דתי. מה קיבלנו? בלגן.
אי אפשר להחליף את המציאות
באופן אישי הייתי מעדיף שישנו את חוק העזר העירוני ויאפשרו לכל חנות שרוצה להיות פתוחה בשבת לעשות את זה. ההפחדה כאילו שבת ייהפך ליום רגיל היא מופרכת. שהרי רוב התנועה האגרסיבית של אמצע השבוע היא של אנשים עובדים. כל אנשי המשרדים למיניהם, בעלי המלאכה, הספקים, הם אלה שיוצרים את תחושת הדחיסות של אמצע השבוע. העובדה שהחנויות בשינקין יהיו פתוחות לא תהרוס את חווית השבת למשתמש החילוני. אל תתנו לדתיים, מסורתיים ושמרנים מסוגים שונים להפחיד אתכם. חנויות פתוחות בשבת לא ישנו באמת את אופיו של סוף השבוע.
עכשיו מגיע הדיון ביום המנוחה ובחוסר היכולת של עסקים קטנים להתמודד עם רשתות. בתור אדם שתמיד מעדיף בית מרקחת פינתי על רשת, אני חושב שעם כל הרצון הטוב, אי אפשר להחליף את המציאות. עסקים קטנים שרוצים לשרוד צריכים לעבור סוג של הסבה מחשבתית כדי להבין איך מוציאים את המיטב משבוע עבודה של שבעה ימים. כמו הרבה בעלי מקצועות שעולמם השתנה בעידן הזה, גם בעלי חנויות חייבים להבין שהם לא יכולים להתחבא מאחורי יום המנוחה.
להפך. הדרך היחידה של עסקים קטנים להתמודד עם רשתות, שבהן השרות הוא כמעט תמיד פלגמטי, מרגיז ולא אישי, היא להבין איך לקחת את היתרונות שלהם ולפרוש אותם על פני כל השבוע. אף אחד לא מבקש מבעל מכולת בשינקין שיעבוד בעצמו שבעה ימים. אבל הוא חיב ללמוד איך מנהלים עסק שיספק גם את הציבור שמתחשק לו להגיע אליו בשבת.
זה אולי יקח קצת זמן אבל בסוף גם בעל העסק ירוויח. אולי למשל הוא יגלה שלהכשיר עובד שיחליף אותו יומיים בשבוע ויאפשר לו גם לחשוב על הגדלת העסק ופיתוחו תתברר כעסקה מצוינת ורווחית יותר בטווח הארוך. ברוב העולם ניצחו הרשתות את רוב החנויות הקטנות. זה חרא. זה עצוב. אבל לא הגנה על השבת תעצור את זה. דווקא חשיבה מחודשת על מהותו של העסק הקטן ואופיו היא בעיני פתרון עם הרבה יותר אופק חיובי.
הדיון על פסק הדין, במיוחד בשנת בחירות, אינו מתרכז בפתרון אלא כרגיל בשאלה כמה אשמה עיריית תל אביב והאם היא אכן מנוולת, ואיך היא תפתור את העניינים בעתיד. התשובה מורכבת באופן שלאף אחד אין חשק בכלל להתעסק בפרטים. לדוגמה: שינוי החוק במועצה אינו אפשרי כי הדתיים והימין לא יצביעו בעדו והאופוזיציה ממילא תנצל כל הזדמנות להיכנס ברון חולדאי כמה חודשים לפני הבחירות. יש באופוזיציה גם כאלה שיתנגדו לשינוי החוק מטעמים שנראים להם כמו הגנה על עובדים.
אז לשנות את החוק אי אפשר בינתיים. וגם לסגור את תל אביב הרי איש לא באמת רוצה או יכול. אז מה יקרה? ראש העיר ואנשיו יצטרכו למצוא איזה פיתרון אפור מהסוג שהם תמיד מוצאים. הפיתרונות האלה תמיד קצת מרגיזים, כי בסוף אנשים מקבלים קנסות. אבל בעירייה יודעים להגיד שהם נותנים קנסות באופן מינימלי, לא בכל שבוע, בכמות שלא תרגיז את בית המשפט ולא באמת תפגע בעסקים. זה נשמע כמו חלם, ומרגיש כמו חלם. אבל בואו נראה אתכם באמת מעבירים במועצת העיר תל אביב חוק שמאפשר פתיחת כל עסק שירצה בכך בשבת?