זה הספיק כדי להצית את העיר. מילא שהוא קילל את המבקר, אבל זה שהקללה הייתה "הומו", זה כבר היה מעל לכוח הסיבולת של המקומונים. אני הייתי אז העורך של עיתון "העיר", מולי התחרה בכוח רב עיתון "תל אביב". אבל לכבוד האירוע נעצר הכל. העורך הראשי של "תל אביב", אמנון רבי, פרסם קטע שבו הסביר מדוע הקללה הזאת אינה לגיטימית ונזף מאוד בבללי.
אני חייב להבהיר, שאני עצמי הייתי שווה נפש לגמרי. הרעיון שמישהו בחר לקלל אותי ב"יא הומו" לא פגעה בי כלל. היו הרבה דברים שהוא היה יכול להגיד עלי. נניח "הטיפש, שכולם יודעים שהוא לא מבין כלום במוזיקה". משפט כזה היה עשוי להעליב אותי הרבה יותר. הבחירה להשתמש במילה "הומו" כקללה, בדיוק כמו שעושים ילדים או להבדיל הומופובים, דאגה לכך שמלכתחילה היה מאוד ברור מי יוצא מהסיפור הזה טוב ומי לא.
נקמת מבקר הקולנוע
בעידן ההוא, שלפני גיא פינס והאינטרנט, העניין נסגר בתחום המקומוני ולא הגיע אפילו לתפוצה ארצית. אבל אני הבנתי אז שזכותו של מבוקר להגיב. ויותר מזה, שמבקר חייב לקחת בחשבון שאנשים נעלבים. מאוד. וכך כמה שנים אחר כך, כשירמי קפלן ניגש אלי באירוע, נעמד מצדו השני של שולחן ואמר לי בקור רוח "האמת, שהייתי מת לתת לך מכות, אבל אני לא אעשה את זה", נבהלתי - אבל קיבלתי את זה בהבנה.
בללי לא הסכים בשעתו להתנצל. ולכן במשך כמעט עשור נהגתי בכל פעם שנתקלנו זה בזה, להחמיץ אליו פנים. עם קפלן סדרתי את ההדורים הרבה יותר מהר וברוח טובה. אגב, אני מעריך את שניהם כמוזיקאים. ואני חייב להם את התובנה שלמבוקר חייבת להיות אופציה להשיב אש, ולא רק בכתבה מתבכיינת בעיתון.
עם השנים כשעברתי צד והפכתי להיות גם מבוקר, הבנתי שזה נשק יום הדין שלי. עשור אחר כך גם החלטתי להשתמש בה. זה היה כשהתחלתי ליצור סרטים ביחד עם איתן. גיליתי שמבקר הקולנוע של "הארץ" מפרסם בקביעות בקורות לא מחמיאות על סרטינו, ויותר מזה מטיל ספק ביושר שלנו, ומאשים אותנו שאנחנו מין שמאלנים מזויפים. כך היה ב"יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים". ולכן לפני יציאת הסרט "הבועה" פרסמתי קטע ובו כאילו ניחשתי מראש את הביקורת של אורי קליין על הסרט.
מה כל כך נורא?
ולכן כשראיתי השבוע את הקטע בחטופים שבו מילי אביטל אומרת "וזה תמיד האריאנה הבהמה הזאת. שמנה אומללה מוציאה את כל המרירות שלה עלי" צחקתי בהנאה ואף העברתי אחורה כדי לראות את זה שוב. נכון, לא יפה להגיד על מישהי "בהמה" או "שמנה אומללה". אבל מותר לגידי רף להיעלב מזה שמבקר מסוים כותב עליו באכזריות, ומשחיז את הסכין ומסובב, במשהו שנראה כמו הנאה צרופה. ומותר לו להזכיר בסדרה שלו עיתונאית, בשם פרטי בלבד, מי שיבין יבין. זה נמוך, זה לא מאוד אנין, זה טיפה מתחת לחגורה, אבל היי, מה כל כך נורא?
קודם כל בואו נשקול זה מול זו את הפגיעה. אריאנה מלמד מ-ynet קטלה סדרה שרף עבד עליה שנתיים. היא הקדישה לקטע שכתבה כמה שעות במקרה הטוב. זה לא שהיא כתבה מאמר מלומד שלקח לה חודש לשייף אותו. היא ראתה כמה פרקים, במקרה הטוב, ויאללה כתבה את הביקורת שלה. היא כותבת אחד כזה פעמיים בשבוע. רף ודאי נפגע עד עמקי נשמתו, וכדרכם של יוצרים קרא את הטקסט שוב ושוב, בוחן לעומק מילים שלא בטוח שהכותבת התעמקה בהן מאוד.
בתמורה, בקטע מסדרה דרמטית אומרת אחת השחקניות באגביות את המשפט הזה שכבר ציטטנו ואין צורך לחזור עליו. ביג דיל. מי שהדליק סיגריה באותו רגע פספס את כל הדרמה. זה לא שרף ניסח איזו אמירה מאוד אישית ופרטנית שיש בה איזו העלבה. המילים "שמנה", "בהמה" ו"ממורמרת" הן כמעט מילים ז'אנריות. ונדמה לי שמלמד תאלץ להודות, שעצם האזכור שלה ב"חטופים", הוא רגע שהופך אותה מסתם מבקרת לאייקון. אילו אני במקומה הייתי מפרסם בפייסבוק הודעה שמבחינתה זה קול. לגמרי קול. מקסימום הייתי מוסיף שגם רף אינו קייט מוס. ומעליב באותה מטבע.
אגב, אם אתם תוהים, לקראת סרטו האחרון של איתן, אורי קליין בחר לראיין אותו ב"הארץ" באופן אישי, ואף ניצל את ההזדמנות כדי להגיד באומץ שייתכן כי בעבר שפט את סרטיו של איתן בחומרה רבה מידי. נדמה לי שקצת קללות בין מבוקרים למבקרים הם ממש לחם וחמאה של העניינים האלה, ולא סיבות לתגובות פולניות מזועזעות כאילו כולנו גיבורים במחזה שייקספירי גבה מצח ולא קורבנות של מציאות ריאליטי.