האם באמת מישהו חושב שהמופע הוולגרי שלה מביא לליכוד עוד קולות? או שהוא רק מבריח קולות מתנדנדים של אנשים מעט יותר מעודנים אל המרכז או ימינה אל נפתלי בנט.
רגב היא כל מה שמכוער לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. יש טיפוסים כמוה בכל ארץ. היא כאילו מכירה את המשחק התקשורתי, וכאילו משתמשת בו בהגינות, אבל בעצם מסיתה כל הזמן.
כמו מפלגות הימין החדשות באירופה, מירי רגב שונאת זרים, ליברלים, אינטלקטואלים, ואין לה בעיה להגיד שסתיו שפיר קומוניסטית, רק כי זה מצלצל טוב, גם אם ברור ששפיר היא קומוניסטית בערך כמו שרגב היא ענוגה. צריך רק להתפלל שכבר יעברו הבחירות, אני מקווה ששרה היא לא תהיה, ובתור סתם חברת כנסת נשמע ממנה פחות.
הרב הנועז של לפיד
ההרעשה של רגב, גרמה לכך שמעטים שמו לב השבוע לדברים שאמר מספר 2 ברשימת יש עתיד, הרב שי פירון. כאשר החליט פירון להצטרף ללפיד מיהרו לשלוף נגדו דברים שענה לפני עשור ללסבית ששאלה אותו שאלה. פירון הסביר בתגובה ששינה את דעותיו, והשבוע גם הלך את הצעד הנוסף. בפגישה עם להט"בים דתיים בירושלים, הוא אמר לא רק את המילים הכלליות, על כך שהוא בעד שיוויון, אלא עשה את הצעד הנוסף ואמר מפורשות כי הוא בעד ברית נישואין בין בני אותו מין ובעד התרת פונדקאות ללהט"בים בישראל.
ההצהרה הזאת של פירון, הייתה אמורה להדהד הרבה יותר. במיוחד לאור העובדה שהיא מחזקת את טענתו של ראש רשימת יש עתיד, יאיר לפיד, שהסביר כי נכנס לפוליטיקה כדי לשנות את העולם, ולתת לכולנו תקווה חדשה.
בזמן שמפלגת העבודה מתעלמת גם מקהילת הלהט"ב וגם מסתבכת אט אט בקשקוש ארוני מיותר, שלא ברור איך בכלל הוא קרה, מספר 2 של יאיר לפיד עושה מעשה נועז ואמיץ, אחד הנועזים במערכת הבחירות הזאת.
יש עתיד, אין עניין
ובכלל קשה לבוא בטענות ללפיד. יש לו רשימה של פרצופים רציניים ומעוררי הערכה. את כולם הייתי מעדיף בכנסת על פניה של מירי רגב, ולא רק. גם הפחות מוכרים שבהם נראים אנשים טובים. והמוכרים יותר, כמו ראש עירית הרצליה יעל גרמן, עופר שלח, ד"ר עליזה לביא, רות קלדרון ויעקב פרי (אלה האנשים שאני מכיר), הם באמת מלח הארץ, אין טענות.
אז איך זה שיש עתיד, אינה יוצרת תחושת התרוממות רוח? למה יאיר לפיד לא מצליח לסחוף קהל ענק? למה הוא מצליח רק להתברג סביר בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, בקרב מצביעי מרכז שמאל? ועוד בעידן כזה שבו השנאה לפוליטיקאים, והחיבה לפרצופים חדשים, אינה יודעת גבולות? אולי זה קשור לכך שלפיד, שבנה קריירה מפוארת כמגיש טלוויזיה והגיגן ידידותי, לא באמת ניסח לעצמו תפיסת עולם שמייצרת התלהבות.
שמעתי אותו לפני חודשיים בכנס שערך לטובת הקהילה הלהט"בית. הוא היה רהוט, כריזמטי, כאילו בסדר גמור, אבל איכשהו הדברים שאמר לא ייצרו את הרושם שהוא באמת מציג משהו חדש. הרי ברור שאין לו ניסיון. וזה בסדר. אבל לרוב מי שהקשיב לו הייתה תחושה שהוא לא באמת מתכוון לעשות משהו ספציפי. אולי מתברר עכשיו שהדרך שבה נקט תמיד, של פיוס וניסיון להבין את כל הצדדים, מצטיירת ברגע האמת, כסוג של חסרון.
אביו למשל, סימן את עצמו כשונא חרדים. לטוב ולרע. לפיד הבן, גם אם הוא מתכוון לאותן תוצאות, אומר הכל ביותר עדינות, ונותן את הרושם שאפילו בעניין הזה הוא לא באמת יילחם. בטח לא בענייני הסכסוך הישראלי פלסטיני או הכלכלה.
המפלגה של לפיד, מריחה כמו אפיזודה. כמו משהו לא מחייב. ולכן לא פלא שהשבוע לא טרח איש לפמפם את הקהילה הגאה בדברים שאמר הרב פירון. הקהילה הזאת שמתה כבר להתגייס למען מישהו שילהיב אותה, בכלל לא שמעה שזה קרה, ורוב אושיות הרשת הבולטות בפייסבוק התחרו ביניהן בקללות על מירי רגב.
האם לפיד יכול לעשות משהו בזמן שנותר? לא ברור. אבל מה שכן, אם וכאשר הוא ייכנס לכנסת בהרכב של 10 ח"כים, הוא יכול להתארגן ולנצל את הקדנציה כדי להגיע לסבוב הבא ככוח אמיתי. אם הוא יתאפק ולא יצטרף לממשלה, ויצליח להפוך את הקבוצה שלו לקומנדו חדש בכנסת, יש סיכוי שבבחירות הבאות, אחרי שישתפשפו קצת ויבינו מי הם ולמה הם שם – החבורה הזאת יכולה להפוך לאלטרנטיבה אמיתית למשהו.