יובל דיסקין ידע שככה זה ייראה: מצעד ענק של אנשי שררה נעמדים בתור כדי להסביר איזה מנוול טיפש הוא. מראש הממשלה, שלא לומר מקורבי ראש הממשלה, שסתם לא אוהב ביקורת, ועד ארי שביט שאוהב סדר ושמרנות בריאה. הנושא העיקרי בדיון הוא כמובן האיום האירני, אותה שיחה מופשטת על הרשעים מעבר להרי החושך, שהכי קל להפחיד איתם ילדים קטנים. מה באמת יהיה עם אירן? אולי בכל זאת נפציץ להם את הכור? זה מצטלם כל כך יפה, ונותן גאווה לאומית, לדעת שהמטוסים שלנו מגיעים כל כך רחוק. איזה כיף.
בתוך כל ההבל הזה, נבלע הדבר הכי מעניין והכי חשוב שדיסקין אמר, אמירה שהיא הרבה יותר בעייתית מהדיון על אירן. דיסקין הסביר שממשלת ישראל אינה מעוניינת בשום משא ומתן עם הפלסטינים. שהיא לא מקדמת שום דיאלוג. שזה לא אבו מאזן, זה אנחנו, או יותר נכון ביבי. ראש השב"כ לשעבר, אדם שמכיר את המציאות מבפנים, מסביר עכשיו בשיא הזחיחות שממשלת ישראל עושה הכל כדי לא לנהל משא ומתן עם הפלסטינים.
עם כל הכבוד לכור בבושהאר, הפלסטינים הם דיון הרבה יותר חשוב לנו. זה ליבו של הסכסוך, וזו המורסה שתמשיך להתסיס את הכל לנצח. לא צריך להיות גאון כדי להבין שנתניהו, ליברמן והמתנחלים שמובילים אותם באף, לא רוצים להגיע לשום הסכם. את זה אני וכל קורא עיתונים ממוצע מבינים לבד, בלי עזרה של שום פוליטיקאי בכיר. הרי לימין יש שיטה שעובדת כבר שנים, שיטת "הזמן יעשה רק טוב". בכל יום שעובר יש יותר בתים בגדה המערבית, עוד גבעה שמישהו הניח עליה קרוואן, עוד ישוב שיצטרכו פעם לפנות בכוח. העובדה שהפלסטינים שמולם הופכים יותר דתיים, יותר קיצוניים, יותר חסרי תקווה ועצבניים, לא מזיזה להם כלל.
השיטה של הימין, והיא עובדת, היא לשקר שרוצים משא ומתן, ובפועל לעשות הכל הפוך. עכשיו בא דיסקין, שהיה מבכירי מערכת הביטחון, אומר בקול רם שככה זה מתנהל, ואף אחד לא מתפלץ. אף אחד לא מזדעזע. ולמה בעצם שמישהו יתפלץ? שלי יחימוביץ' אינה מתעניינת בסכסוך, כי הוא לא באג'נדה שלה. שאול מופז הוא ימני. וחוץ מהם כולם בכנסת ימנים או ערבים, אז הם בעצם נהנים מהמצב, הוא נראה להם מהמם.
הימין, ששולט עכשיו בארץ, חושב שנתניהו הוא גאון, שהוא מצליח לייצר מצג שווא של משא ומתן אבל בעצם לא מדבר עם הפלסטינים הרשעים. ורק הטמבל הזה דיסקין בא פתאום ופותח את הפה שלו, ועוד אומר שזה לא בסדר. הדברים של ראש השב"כ לשעבר היו אמורים להיות רגע אמת. אבל אין אמת. יש רק שקר. שקר גדול שאנחנו חיים בתוכו ומנחילים לילדים כבר בגיל הגן: הפלסטינים הם אויבים איומים, רוצחים, שאי אפשר לדבר איתם. אנחנו רצינו, אבל אין פרטנר. על השקר המכוער הזה מתקיימת בנחת כל הפוליטיקה הישראלית, בהדחקה ובהשלמה. ורק הדיסקין הדפוק הזה בא עכשיו ומבלבל במח.
לדעתי צריך לחוקק חוק שלא יאפשר לבכירים שיצאו מהמערכת לבקר אותה או לדבר בכלל. נגביל אותם רק למילים שיש בהן את האות אלף. רגע, מישהו כבר הציע חוק כזה לפניי. אופס, שוב פספסתי. כזה אני, כמו הפלסטינים, אין עם מי לדבר.