בקיץ של 2006 החלטנו איתן ואני לעשות מעשה. שכרנו בית בדרום צרפת וגרנו בו עשרה חודשים. זאת הייתה החלטה די אמיצה, שחיסלה את כל החסכונות שלנו ואף למעלה מזה. בתמורה קיבלנו מה שנקרא באנגלית "A home away from home". מקום זר שאתה מרגיש בו הכי בבית. מאז בכל רגע נתון, אני מוכן לחזור לכפר שלנו, וולבון (Valbonne), בלי שום מחשבה שנייה. אם להיות יותר מדויק, אני תמיד מחפש סיבה לחזור.
והנה המצאתי עוד אחת: רעיון לסרט צרפתי, שעלילתו מתרחשת בכפר הזה. וכבר אני מוצא את עצמי נוסע ברכבת מפריז דרומה, עם תסריטאי צרפתי שכמו רוב הצרפתים לא שמע על הכפר שלי מעולם. זה כנראה הקסם של המקום הזה. העניין עם וולבון זה שהוא כפר לא מספיק יפה. כלומר, בעיניי הוא הכי יפה, אבל אם משווים אותו לכפרים אחרים באזור הריביירה, בואכה פרובאנס, הוא נשאר כזה ליגה ב'.
בשבילי, כמו הורה גאה, הוא כאמור הכי יפה בעולם. וכשאני יורד מהאוטוסטרדה A8, בכניסה לקאן, ופונה צפונה במקום דרומה, הגרון שלי מתמלא לחלוחית. חודש מאי עכשיו, הכל ירוק ויפה, ובכל מקום פורחות שושנים ענקיות שאתה מרגיש צורך לגעת בהן כדי לוודא שהן אמיתיות. באוויר אפשר לשמוע את התכונה של כל אנשי הקולנוע הצרפתי לקראת פתיחת הפסטיבל. התסריטאי שאיתי מקבל כל הזמן ווטסאפים מחברים ששואלים אם הוא מגיע? יגיע? אולי תגיע?
אבל בוולבון, רק 13 ק"מ מהטיילת של קאן, הזמן לגמרי עצר מלכת. אמנם מרכז הכפר, שהוא מין מבוך של רחובות עתיקים, די מלא בתיירים אבל המוכרת בחנות התכשיטים מסבירה שלאחרונה המצב מאוד הדרדר. מאז הברקזיט כל האנגלים שגרו בסביבה, או עבדו בלונדון ובאו להיות עם המשפחות בסופ"ש, מכרו את נכסיהם. לא מגיעים מספיק תיירים, וזה בעיה כי הכפר מתקיים על תיירים ששוכרים בתים באזור לשבוע עד חודש, בין מאי לספטמבר. לכן חנות הירקות והפירות שבמרכז הכפר נראית כמו מוזיאון, אתה יכול לקנות סוגי פירות יער שבכלל לא ידעת שקיימים, כמו למשל תותי עץ בצבע צהוב או ורוד, שהם קצת חמצמצים וטעמם נפלא. אפילו אפרסק פשוט שהגיע מדרום פורטוגל הוא איכשהו האפרסק הכי מתוק שאכלתי בעשור האחרון.
אבל לא באתי רק לאכול. צריך גם להתחזר ממש. כי אחת האטרקציות הכי משמעותיות כאן היא האופה של הכפר, ז׳אן ז׳ק לנואה, אחד האנשים הכי חמודים בעולם. הוא תמיד מחייך, והחיוך שלו, גם בגיל 50, הוא חיוך של ילד קטן נטול דאגות. אבל אל תטעו בו, הוא אופה עם ידי זהב והמאפים הקטנים בחנות שלו יכולים להביא גם נימפומן לסט אורגזמות מתמשכות. אולי זה לא הדימוי הכי טוב, אבל באמת שאני לא מוצא דרך אחרת להסביר את הפלא של המאפים האלה, עם הקצפת הכי מדויקת, עם קרמים בהירים בטקסטורה הנכונה שבתוכם מתחבאות חתיכות קטנות של אגס נוטף מיץ.
בשנתיים האחרונות ז׳אן ז׳ק, שכולם קוראים לו ז׳יז׳י, הרחיב את הפעילות ופתח ליד המאפיה סלון תה, שעוד יותר כיף לשבת בו ולשתות תה קר מיוחד שהוא מביא מסין או מהשד יודע איפה. הפעם, כשאני עם תסריטאי צרפתי שמדבר צרפתית ולא כמוני מגמגם, אפשר גם ממש לנהל שיחות עם ז׳יז׳י, שכלל לא מדבר אנגלית. זה די מדהים שכבר עשר שנים אני מנהל דינמיקה אוהבת ורגשנית עם האיש הזה, בלי שאנחנו בעצם מסוגלים ממש לדבר.
די רחוק מקאן
ביום רביעי התחיל הפסטיבל בקאן. בכל זאת צריך להגיד כמה מילים על הבחירה שלי להיות כאן, כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. בזמן שמירי רגב הציגה את שמלת המרי אנטואנט שלה, ״אם אין שלום תאכלו מלחמה״, אני נסעתי לטיילת של ניס. הפסטיבל הזה הוא קרקס גדול שבו אתה מרגיש נוח בשני מקרים: או אם אתה בראד פיט או אם אתה מציג בו סרט חדש. כל סיטואציה אחרת היא פחות סקסית.
אז נסעתי לעיר העתיקה של ניס ואכלתי ארוחת ערב מושלמת בביסטרו של אנטואן. הביסטרו הזה הפך בשנים האחרונות לאחד המפורסמים בעולם, כי אין מדריך תיירים שלא ממליץ עליו בחום, ואין אדם שאוכל בו ולא רץ להמליץ עליו. העידן החדש קלקל לא מעט אתרי תיירות, וגילה את כל הסודות לכולם. במקרה של אנטואן זה דווקא טוב. כי הביסטרו הזה כל כך "רגיל", שמי שסתם עובר ברחוב לא יבחין בהבדל בינו לבין מסעדות התיירים הגרועות שסביבו, ולא ידע לעולם שתמורת 40 יורו(!!) הוא יקבל כאן את הארוחה המושלמת. שלי הכילה למנה ראשונה בוראטה עם טעם שמימי שצפה בקרם מלפפונים, ריזוטו נפלא ולסיום מנת קרם מנגו עם טרטר אננס שגרם לי להיאנח בקול.
אנטואן הוא כאמור לא סוד, אבל וולבון היא עדין סוד קטן. וזה עושה אותי די מאושר לנסות אחת לכמה שנים לכתוב עליו, ואולי לגרום לישראלים שמטיילים כאן בריביירה להוסיף אותו לתפריט שלהם. ומאחר שאני אדם מאוד יומרני, החלטתי שצריך גם לעשות סרט קולנוע שיתרחש בכפר הזה, ויביא את שמו לכל בית בצרפת ואולי בעולם כולו. אז אני אוסף כאן השראה, ומקווה שזה ייגמר בסרט חדש וטוב.
"אתה עושה עלינו סרט?", שאלה המוכרת בחנות כשביקשתי ממנה לצלם בתוך החנות שלה תמונות. "כן", עניתי, "קומדיה רומנטית חמודה. אני מקווה. ואני רוצה לקרוא לה וולבון". "או לה לה!," היא הביטה בי בריכוז, "תשמע לי, תכתוב תסריט, ואם זה יצליח ותרגיש שזה הולך להיות סרט טוב יש דבר אחד שאתה צריך לעשות".
"מה?", תהיתי.
"לקנות כאן נדל"ן לפני שהסרט יוצא. אחר כך, כשכולם יבואו הנה, תוכל למכור אותו ברווח עצום".
ברור. הנה שיטה קלה להתעשר. פתאום לרגע הרגשתי שאני שוב בתל אביב.
