השבוע, במסגרת השינויים בלוח המשדרים, ירדתי עם אלירז שדה לאשקלון. במשך שעתיים שידרנו משם רשמים משדה הקרב האזרחי. עמדת השידור הוצבה מול חדרי המיון של בית החולים ברזילי, ואף הוסבר לנו שבמקרה של אזעקת אמת, נצטרך לרוץ מהר, מרחק של עשרים מטר, כדי להתחבא במסדרון המוגן שבמבנה שלידנו. כבר כשהגענו היו שני פיצוצים כאלה באוויר, מהסוג שמשאירים פטריה לבנה קטנה. אחר כך הודיעו שהייתה נפילה דרמטית באשדוד, ושבקרוב יגיעו נפגעים, אבל בהמשך התברר שהנפילה גרמה נזק קל ממה שחשבו. לקראת סוף השידור היו שוב שני פיצוצים באוויר. סך הכל לא משהו גדול.
אני מודה שלא פחדתי בכלל. אפילו לא לרגע. השידור עבר יפה, בלי מתח. הייתה רק פעם אחת שמרואיינת, אשתו של איש צבא, התחילה להגיד משהו על זה שצריך "להיכנס לשם אחת ולתמיד ולתת להם..." ואני עצרתי אותה מיד ואמרתי "לא חייבים להתחיל עם זה עכשיו, נכון? יש מי שמחליט על זה". כולם מסביב לא הבינו למה אני לא נותן לה להגיד את מה שהיא מרגישה ולשחרר. כאשר עלתה השאלה האם אנחנו מפחדים, הבנתי שאני ממש לא מפחד. אפילו לא קצת. כנראה בשביל פחד דרוש משהו יותר קונקרטי, למשל נפילה במרחק קרוב, כזאת שאפשר לחוש ממש בעוצמתה, נפילה שבאמת מטלטלת אותך.
איתן ואני נכנסים לארון
באופן טבעי נזכרתי בנפילת הטיל הראשון במלחמת המפרץ, בשנת 1991. את הערב הראשון של "סופה במדבר" ותחילת ההפצצות בבגדד ביליתי מול המסך הירוק שחור של CNN, משוחח בטלפון (בזק, לא היה עוד סלולרי) עם חברתי תמר. סחבנו עד חמש בוקר ואז הלכנו לישון.
בערב שלמחרת כבר היינו די שאננים כי כלום לא קרה, ושוב פטפטנו בטלפון. ואז נשמעו הבומים החזקים האלה, שהרעידו את הקירות ובישרו את נפילת הטילים על תל אביב. זה היה רגע מאוד מאוד מבהיל. בום כזה שמרעיד את הרצפה, והידיעה שאין לך מושג מה באמת צריך לעשות. אולי זה בכלל טיל כימי?
הערתי את איתן במהירות, ומאחר שגרנו בקומה שלישית ולא היה לנו חדר אטום ופחדנו שהתקרה תקרוס, החלטנו באופן ספונטני לשים מסיכות, להחזיק את כריות הפוך על הראש כדי לרכך נפילת חתיכות מהתקרה, ולהיכנס לשבת בתוך ארון הקיר הגדול שנראה לנו המקום הכי מוגן בדירה. נדמה לי שבשפה מודרנית של ארץ נהדרת זה נקרא "גייז". ישבנו ככה בשקט בארון, לא כל כך יודעים מה לעשות. אחרי חמש דקות שבהן לא קרה דבר, הבנו שאנחנו פתטיים, ובצחוק משוחרר יצאנו מהארון.
למחרת בערב כבר נסענו לירושלים. יומיים אחר כך, כשראש העיר שלמה להט קרא לנו "עריקים", יצאתי נגדו למלחמה תקשורתית, בטענה שאין שום סיבה לחכות לטילים בתל אביב. כל הדיונים האלה, שהסעירו אז את המדינה לרגעים ארוכים, נשמעים היום מעט מצחיקים, גם אם הם לא פחות רלוונטיים. גם כיום כשמתחילה מלחמה מוגבלת בצפון או בדרום, מיד מצטרפות אליה אוטומטית שתי טענות: האחת, שהתל אביבים אדישים ולא אכפת להם. השנייה, שאם זה היה מגיע לתל אביב, אם טיל אחד היה נופל באמצע שינקין, התגובה הישראלית הייתה שונה לגמרי.
לגבי הטענה הראשונה, אין לי כל כך מה לענות. מעבר לזה שזה לא מדויק, נדמה שהתל אביבים משמשים כאן מין קורבן לעובדה שכל מי שאינו נמצא באזור הקרבות, חש פחות מאוים. בואו נגיד שתושבי קריית שמונה, שבמשך שנים התרעמו על האדישות למצבם, הזדהו בשבוע האחרון עם הדרום בדיוק כמו תושבי גוש דן. מרחוק.
אין לי דרכון זר מתחת לכרית
הטענה השנייה היא זאת שמעניין יותר לבדוק. הרי ברור שהרגע שבו יגיעו טילים לתל אביב אינו רחוק כלל. עוד סיבוב, עוד שניים, וטיל ייפול גם בשדרות רוטשילד. הם אולי יכוונו לקריה, אבל יגיעו לשינקין או להבימה. ככה זה.
תל אביב היא עיר שאין בה כמעט בתים פרטיים, וברוב בנייני המגורים הישנים אין לא חדרים מוגנים ולא מקלטים. האינסטינקט שלי אומר שאם תהיה מלחמה שבה הטילים מכוונים לתל אביב, מה שנכון לעשות הוא לברוח לירושלים או לפחות החוצה מגוש דן, לאזורים שאינם מטווחים, כמו שקרה במלחמת המפרץ. מצד שני, ייתכן שדווקא בסיבוב הבא, כשיגיעו טילים לתל אביב, הסיטואציה תהיה כזאת ששום מקום בארץ כבר לא יהיה בטוח, ולכן נעדיף לישון במרתף הבטון של המלון הסמוך, ולא לעזוב את תל אביב בכלל.
מה שאי אפשר לשנות הוא שהריסות בדיזינגוף סנטר יצטלמו הרבה יותר מבהיל מאשר הריסות במרכז מסחרי באשדוד. טיל שיפגע בבניין העיריה של תל אביב יהפוך מיד לצילום המוביל את כל מהדורות החדשות בעולם. תל אביב היא סמל. לכן, באופן טבעי, אם תותקף, הכל יהיה הרבה יותר דרמטי.
אבל בניגוד למה שאוהבים להגיד אנשי תנועות שאת שמן לא נזכיר, התל אביבים אינם ישנים מתחת לכרית עם דרכון זר. גם אם נברח לכמה ימים לכפר סבא, בתחושה ששם בטוח יותר, נחזור הביתה מהר. אני משוכנע שתל אביב תתנהג תחת טילים כמו כל עיר אחרת. יתכן אפילו שנצליח למנוע את הניסיונות של קיצונים משני הצדדים לחמם את הגזרה עם ערביי יפו. ומי יודע, אולי ניסע להתארח אצל מתנחלים בחברון.
אח, זו תהיה מלחמה נהדרת, שנדמה שכולם קצת מחכים לה. כמה חבל שברגע הזה בזמן כולם כל כך אוהבים להגיד שצריך לגמור עם העזתים אחת ולתמיד, וכל כך מעטים שואלים האם אפשר לנהל איזה משא ומתן אמיתי ורציני, שיביא לסיום מצב המלחמה כולו.