יש מי שיציג אותו כביסקסואל, כי בכל זאת הוא נשוי ואב לילדים. אבל על סמך הניסיון שלי, ועל סמך ההתנהגויות שלו כפי ששמעתי עליהן, וכפי שעולות מפסק הדין במשפטו, אני מאמין שהוא הומוסקסואל. אני משתמש במילה הדרמטית "הומוסקסואל" כי אלון, כמו הרבה גברים בהיסטוריה, בחר מסיבות שונות להתכחש לנטייה שלו. הוא העדיף להילחם בה, ולחיות חיים הטרוסקסואליים תקניים ורגילים. כאילו. אלון, רב חשוב ובעל הישגים ואיש מאמין, החליט להילחם בנטייה שלו. זה היה מעניין ומרשים אילו הצליח בכך. הבעיה היא שזה לא הצליח לו. אבל ממש ממש לא הצליח לו. אלון כנראה לא עמד נפשית בגזרה שגזר על עצמו וברבות הימים הפך למטריד סדרתי. וכעת הוא עבריין מין מורשע.
השבוע גזר עליו בית המשפט עבודות שירות אחרי שהרשיע אותו בעבירת מין. גזר הדין הוא בעייתי. זהו גזר דין רחום וחנון. בטענה שהוא סבל כבר מאוד, ריחמה עליו השופטת. היא כנראה פחות ריחמה על כל הבחורים שבהם פגע לאורך השנים. מה שיותר גרוע, פסק הדין מאפשר לאלון, שמעולם לא הביע חרטה, להתנהג כמו הנשיא קצב ולהמשיך לטעון שהשמש זורחת במערב. בשעתו הבאתי כאן ב-mako סיפור של אדם שהותקף על ידו מינית. הסיפור הזה הובא כאן בגרסה מרוככת, מאחר שסוללת עורכי הדין של הרב שלחה מכתבי איום בתביעות.
אני מוכן לספר את הגרסה שאני מכיר, המלאה, בכל בית משפט ולעמוד לדין בכל בית משפט, כי על סמך העדויות שהגיעו אלי, הרב אלון הוא עבריין מין סדרתי. העובדה שכמו בהרבה תיקים מהסוג הזה, מה שהגיע בסופו של דבר לבית המשפט הוא קצה קצהו של הקרחון, אינו מפחית מחומרת המעשים, ויותר מזה, מטשטש את העובדה שהאיש הזה כנראה הפיל הרבה מאוד חללים בדרך.
מה שעוד יותר גרוע, זה שיש קהל גדול שממשיך לחבק אותו, באיזה פרץ של טמטום ואמונה עיוורת, ולהאמין שהחיבוקים הארוכים והמיוזעים שלו הם פעולה נורמלית של איש נחמד. העובדה שבתוך הקהילה שלו המשיכו להאמין במשך שנים שהנערים שמתלוננים עליו הם המטורפים, מעידה בעיני על התחכום והמינפולטיביות של הרב. כי היו לאורך השנים מתלוננים שסיפרו בתוך הקהילה שלהם ונדחו.
צעד ראשון בדרך להכרה בזכויות הקהילה
בהזדמנות זאת צריך להגיד כל הכבוד לפורום תקנה, שבו יושבים אנשים מתקדמים יותר, שמבינים שאסור בשם האמונה לעשות מעשים כאלה. ובוז לאנשים כמו הרב חיים דרוקמן שעל השטויות שהוא אמר סביב גזר הדין אין טעם לחזור. ובכלל לנצל את הדיון ברב מוטי אלון כדי לדון במה שקרה השבוע בכנסת. אחרי הרבה רעש, החלה השבוע חקיקתם סדרת חוקים שאמורים להסדיר את השוויון של חברי קהילת הלהט"ב בחברה הישראלית. זה כולל חוקים כללים כמו החוק נגד אי אפליה (שעבר בקריאה טרומית) וחוק ברית הנישואין (שעוד יגיע) וגם חוקים יותר ספציפיים על נקודות מס, רישום טרנסג'נדרים, משכנתא ועוד.
נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אורבך ושולי מועלם מהבית היהודי הצביעו השבוע בעד חוק אי האפליה של עופר שלח. זה צעד ראשון ויפה של המפלגה הזאת בדרכה להכיר בזכויות הקהילה. בשנים האחרונות עוברת הציונות הדתית, אולי גם בזכות חשיפת המקרה של הרב אלון, מהפך ביחסה לקהילה. יותר ויותר נשמעים שם קולות שקוראים לקבל גם את ההומואים והלסביות של המגזר, שחלקם הגדול אגב ממשיכים לשמור מצוות, ללבוש כיפה ולהיות ימניים בתפיסתם המדינית.
בשבועות האחרונים נדמה היה שהבית היהודי, מכל מיני סיבות של עניני קואליציה, מתעקשת להמשיך ולהיות מפלגה שמרנית, מרגיזה ומיושנת בתחום הזה. מה גם שיש בה אגף, שאותו ייצג השר בתקשורת השר אורי אריאל, שמרוב שהיה עסוק כל החיים בלהתנחל, לא שם לב שהעולם התקדם. נקווה שההצבעה של בנט ואנשיו השבוע, הייתה צעד ראשון כדי לצמצם את הפער בין ההבטחות שפיזרה המפלגה לפני הבחירות לקהל החילוני ובין התנהגותה בשבועות האחרונים.
יהיה צדק פואטי, וגם מעשה מאוד מוסרי, אם תגובת הציונות הדתית לפרשת הרב אלון תהיה קבלה היסטורית של קהילת הלהט"ב. במיוחד כאשר בעולם חוגגים עכשיו ברוב הדר את בחירתו של האפיפיור החדש, שהושיט יד לקהילה הגאה, כאיש השנה. אם זאת תהיה התוצאה, אולי למרות פסק הדין המקומם, יוכלו נפגעיו הרבים של אלון להתנחם באופן הנעים ביותר, בכך שמשפחותיהם, וסביבתם הטבעית, יקבלו אותם סוף סוף באופן מלא ואוהב לחיקם, כפי שהם, כפי שנכון, כפי שלדעתי אלוהים, אם היה כזה, היה רוצה.