אותי כל העסק הזה מדכדך. כל מה שאני יכול לשמוע זה את הרטוריקה הקבועה, שהיא תמיד כוחנית, מלחמתית, מלאת שנאה, ובעיקר מבוססת על ההנחה שאנחנו מסכנים, הם נבלות, ולכן נחליט לבד מה הפתרון הטוב לשני הצדדים.
חבר שאל אותי השבוע למה תמיד אני בעדם, למה תמיד אני חושב שאנחנו לא בסדר, והבנתי שבטח בזמן מלחמה, זה לא אנושי להבין את הצד השני. מרגע שהתחילה מלחמה, ולא משנה מי התחיל אותה, נעים יותר להתכנס בצד שלך. להתאסף עם שכנים שאתה לא מכיר במקלט של הבית השכן, ולהרגיש איזה שייכות.
הפשע הנורא של בר
מלחמה היא עניין מתעתע. מצד אחד יש בה באמת רגעים יפים של חמלה אנושית. יש אחווה, יש דאגה לנפגעים. הוויכוחים הקטנים של היום יום נדחקים הצידה לטובת הדיונים הגדולים יותר על מהות וקיום ובעיקר יש יותר אמפתיה.
מצד שני, וזה הרבה פחות נעים, החמלה היא חלקית וכיתתית. על כל טיפת חמלה יש ערימות שנאה. כלפי ערבים באשר הם, כלפי שמאלנים, וברגעים של איבוד עשתונות נמצאים אויבים חדשים ומסוכנים באמת. למשל בר רפאלי.
אבל את מי מעניינים רגשות של ערבים? מעניינת בר רפאלי. ואם בזמן מלחמה אי אפשר סתם לרחרח איפה היא הייתה, אפשר להזכיר שהיא לא מספיק פטריוטית. במצב רגיל תושבי ישראל רוצים לפחות פעם ביום לקבל דיווח על מעשיה. אבל ברגע שמתחילה מלחמה הם נזכרים שהיא לא עשתה צבא. הפשע הנורא מכולם, שעליו לעולם הם לא יסלחו לה וכמובן יזכירו לה את זה בכל מלחמה.
מילא ערבים ובר רפאלי, הכי נורא זה להיות שמאלני בזמן מלחמה. השמאלני גרוע מערבי. ערבי לפחות נאמן לעם שלו. שמאלני הוא סתם חלאה. אחד שלא רוצה להיות עם כולם וליהנות מהאופציה לחסל סוף סוף את הנחש וראש הנחש ובכלל להרוג כמה פלסטינים. עם פרוץ המבצע, כל רעיון הדו קיום הופך לתבוסתנות, לבגידה, לביטוי של חולשה.
אז רגע, מותר לדבר עם חמאס?
עברו רק שמונה ימים מאז שבנימין נתניהו הסביר שחייבים להיכנס לעזה ולסיים את הטרור אחת ולתמיד, ועד שהוא הודיע שזה לא הגיוני להשמיד את החמאס לפני הבחירות. שלא לדבר על זה שליברמן עצמו הוא כוכב הממשלה כבר שלוש שנים, שבהן על פי תפיסתו לא נעשה דבר נגד החמאס.
ועכשיו רגע, אולי לא הבנתי משהו אבל בסיום האירוע הוחלט שיש משא ומתן עם החמאס, בתיווך האחים המוסלמים ממצרים. אז איך זה שבסוף השמאלנים הם אלה שלא מבינים כלום? עם מי אנחנו מדברים עכשיו? זה לא עם כל האנשים האלה שמסבירים לנו תמיד שאסור לדבר איתם? אז אולי מלחמה זה לא דבר כל כך רע. אחרי שנים שמסבירים לנו שטרוריסטים כבשו את עזה, וצריך פשוט להיכנס ולהרוג את כולם, כי זאת הדרך היחידה, מתברר שאפשר פשוט לדבר איתם ולהגיע להבנות. אימאל'ה.
מי שנמצא משמאל לשלי ויאיר כבר מכונה "שמאל קיצוני" בז'רגון שמנחיל העיתון "ישראל היום". זאת הדרך להציג כיום את מרצ.
הודעה מפתיעה בפייסבוק
אחת העקיצות החביבות שהופנו אלי בשבוע האחרון, הייתה בהקשר הזה של היחס של החמאס בפרט, ומדינות ערב בכלל, להומואים. כן, כן, הסבירו לי שוב ושוב, אם יש עם מי לדבר אז אולי אתה תלך לדבר איתם ונראה איך זה יסתדר.
אז לא, לא בא לי לדבר איתם באופן אישי, בטח לא כהומו. אבל זה לא העניין. אגב, גם אלי ישי, אם רק היה יכול, היה מכניס לכלא הומואים, והוא שר בכיר בממשלה שלנו.
וכאילו כדי שהמבוכה תהיה מלאה, הנה משהו שקרה בפייסבוק מיד אחרי הפסקת האש. בשבוע שעבר נערכה מסיבה במלאת עשר שנים לטיים אאוט תל אביב. האורחים התבקשו להביא פריט שייכנס לקפסולת זמן, ויתעד את הרגע באופן קולקטיבי. אני בחרתי להביא את דיסק הפסקול של הסרט "הבועה", שנראה לי מאוד מתאים לשבוע הזה.
ביום רביעי העלו אנשי טיים אאוט את תמונת הדיסק ותייגו אותי, כך שהוא הופיע בעמוד שלי. כמה שעות אחר כך הופיעה מתחתיו תגובה מאת סעיד אלסעיד משכם, שאין לי מושג מי הוא פרט לעובדה שבתמונת הפרופיל שלו כתוב "אני עם עזה". הוא כתב: "לציונים בפלסטין שהנגינה שלך באש ולסכן את חייך למען ביטחונך שאתה עוזב את אדמתנו ולברוח למדינות אירופה המצדיקות את פשעיכם. לבטיחותך אתה נדרש לציית לפקודות של ההתנגדות נהגת ההתנגדות הפלסטינית".