בצומת הגדול של קינג' ג'ורג', בוגרשוב ושדרות בן ציון, נתקלנו בחבורה גדולה של אנשים שיושבים באמצע הכביש. חלקם היו עם כיפות ועטו עליהם טליתות. כשהתקרבנו הבנו שיש שם סוג של כינוס עם גוון דתי. באמצע הכביש, מתחת לרמזור, זה נראה די מדליק. איתן רצה להתקרב, אז התקרבנו, אבל מיד קלטתי איש דתי, עם פיאות וזקן, כשהוא "מרביץ תורה". כלומר, הוא מסביר בהתלהבות לחילונים שנקלעו למקום, משהו בטון הזה שאומר: "אם רק תקשיבו, תגלו את האור, תחזרו בתשובה, והכל יהיה בסדר".
החבורה הזאת נראתה רגועה ונחמדה, ונדמה היה שכולם נהנים. שום כפייה. אבל אני בקשתי שנעוף משם. אין לי כח. אני לא מבין למה תמיד המפגש בין חילונים לדתיים, נושא מצדם את ההנחה שאנחנו צריכים לגלות משהו. למה שהם לא ינסו פעם אופניים ביום כיפור? אני גם נזכר אז שהייתי בשמחה הולך לתפילת חג בערב יום כיפור או בראש השנה, אם בית הכנסת היה מקום יותר ידידותי וכל העסק היה פחות מיסיונרי.
תגידו לי מיד, אז תלך לבית כנסת רפורמי, שם יושבים גברים ונשים ביחד, או לתפילה במרכז הגאה, שהיא לגמרי מודרנית. אבל הבעיה שלי היא לא שאני מפחד מהסיטואציה הספציפית. אני פשוט לא אוהב את המשוואה שחילונים הם נחותים ודתיים הם אלה שראו את האור. במיוחד משום שאני לא חושב שדתיים הם נחותים, ואין לי שום עניין לשכנע אותם להיות חילונים.
ומה שאני עוד פחות אוהב זה את ראשי הממסדים הדתיים, את האנשים שמובילים את הדתות הגדולות בעולם. זה לא משנה אם הם יהודים, נוצרים או מוסלמים. זה תמיד אותו דבר. פה ושם יש קולות מתונים, אבל ראשי הממסד הזה חיים כל הזמן בחרדה שהכל הולך לאבדון ולכן את הקהל שכבר מקשיב להם, הם מענים בהלכות נוקשות, כך שחס וחלילה לא יחשבו אפילו לפתוח קצת את העיניים.
השיטה שלהם היא להמציא המון חוקים ומגבלות, ולשמור את צאן מרעיתם קרוב ועם חבל קצר. הידעתם למשל שהרבנים הגדולים אוסרים על תלמידי ישיבות ללבוש משקפי קרן? הם דורשים שתלמידי ישיבות ילכו עם משקפיים עם מסגרות דקיקות ולא צבעוניות, כדי שהמשקפיים לא יתפסו תשומת לב. זה, כמובן, סתם קוריוז.
האמת היא שבשנים האחרונות האיש הכי שנוא עלי בעולם היה האפיפיור. במיוחד הזקן הקודם, שהיה מנוול. גם כתבתי את זה כאן. אני לא יכול להבין איך אדם שאחראי על גורלם הרוחני של כל כך הרבה אנשים בעולם יכול להיות כל כך אטום בענייני גירושין, הפלות, הומואים, כל הדברים האלה שהכנסייה הקתולית מענה איתם את מאמיניה. אם יש בזה נחמה, הרי זאת העובדה שהאפיפיורים הקודמים גרמו לממסד הדתי היהודי להראות נאור וסקסי.
אלא שאז הגיע האפיפיור החדש. נשבע לכם שבא לי לסוע לרומא ולנשק אותו. זה פשוט לא יאומן. פרנציסקוס הזה, למרות שהוא מבוגר מאוד, כמו כל האפיפיורים, מאמין שהגיע הזמן להתקדם. הוא למשל מצלצל בטלפון לכל מיני אנשים ששלחו לו מכתבים. הוא מעודד צניעות, והכי חשוב לי כמובן, הוא הסביר, לראשונה בתולדות הכנסייה הקתולית, שהגיע הזמן להכיר בזה שיש הומואים.
בזמן שרוב ראשי הדתות מעודדים מחלוקות, מלחמות ואי ויתור על שטח בגלל איזו קדושה מופרכת, האפיפיור החדש מסמן ששלום, פתיחות וקבלה הם גם כיוון. ותראו כמה זה פשוט. איש לא מת. להפך. אני מחכה עכשיו שהוא יגיד משהו נגד רדיפת הומואים ברוסיה. אם הוא יעשה את זה, אני נשבע שאני נוסע אליו. אני לא יודע אם מישהו בישראל מקשיב לו, אבל נדמה שהרב הראשי הספרדי החדש לישראל, יצחק יוסף, יכול להביט אליו ולהבין שעם מעט מאוד אפשר להשיג הרבה.
הוא יכול לאמץ את דברי האפיפיור או להגיד שהוא לא מתנגד לברית זוגיות. הוא יכול למשל להגיד שצריך לנהוג בחמלה כלפי מהגרי העבודה שבאים לישראל. הוא יכול אפילו להגיד שצריך לבחון את הקונספט של קדושת האדמה מול הרצון בשלום. הוא יודע מה הוא יכול להגיד כדי לקרב אותי. אם רק יגיד דברי פיוס, הוא ישדרג את מעמדו בקרב חילונים בעשרות דרגות. הוא יגרום אפילו ליאיר לפיד לבוא אליו ללשכה לשיחת נפש. לא שנראה לי שהוא בכיוון. אבל אולי בכל זאת? חג שמח.