"מעריב" היה ביתי במשך 15 שנה. זה לא תיאור סנטימנטלי, אלא פיזי לחלוטין. לא אגזים אם אטען, שהיו שנים אשר במהלכן ממש גרתי בבית מעריב עצמו, עם הפסקות קצרות של שינה בדירתי הפרטית. את הבניין הזה, האפור והמכוער, על פיתוליו הפנימיים המשונים והבלתי הגיוניים, אני מכירה מתוך שינה. גם את הריח שלו אזהה מיד: תערובת ניחוחית של דפים חדשים, דיו ישן והחמצה מעופשת, שאף פעם לא תתפוגג מהקירות. כשהתחלתי את דרכי, ככתבת נוער במעריב לנוער בגיל 14, הכתבות הודפסו על ברומייד (נייר צילום), שהגרפיקאים הדביקו עם סלוטייפ על קרטון ביצוע. כשסיימתי אותה, העיתון כולו כבר עוצב, נכתב ונשלח לדפוס דרך מחשב המאק.
השבוע, הבית הישן שלי נסגר. עובדיו המרוטים, הנפלאים והמופקרים, נשארו מאחור לבדם, אחרי שגילו שאין להם משכורות ושגנבו להם את הפנסיה.
סגירת מעריב, ואת זה ידע כל איש תקשורת בישראל כבר שנים, הייתה עניין של זמן. לא רק בגלל שהפסיד מליונים, החליף עורכים ראשיים מדי כשבועיים ונמכר בין טייקונים כאילו היה שעון רולקס ולא העיתון השלישי בגודלו בישראל. מעריב נסגר בגלל שלהיסטוריה אין רחמים, ומה שצריך למות – מת. הישרדותם של ארבעה עיתונים יומיים מודפסים בישראל בעידן האינטרנט היא פשוט לא ריאלית. זוהי דרכו של עולם.
השינויים האלה הם דרמטיים ופוצעים, אבל הם לא נחתו על אף אחד במפתיע. פשוט דחינו את הקץ כמיטב יכולתנו. באמצעי תקשורת אחרים הוא כנראה ממשיך להידחות, אולי לא לזמן רב. וכעת, כשזה מתחיל באמת לקרות, וכמו בכל תקופה של שינויים, יש מהומה ופחד, ותחושה של אובדן דרך. אפשר לבכות את כל זה. רוגל – מקווה שזה בסדר שעברתי לשמות פרטיים, כן? - עשה את זה לא רע, והזדהיתי איתו מאוד. אבל אחרי שכל הבכי והאבל על סופו של עידן ממצים את עצמם, ואחרי שהמאבק – המוצדק מאין כמותו – על זכויות עובדי מעריב יסתיים בתקווה בהצלחה, הגיע הזמן להיפטר מהגישה הקורבנית והפחדנית הזו, להתחיל להביט קדימה, ולהתמודד עם המציאות כמו ילדים גדולים.
הקוראים איבדו אמון
לא צריך להיות סטנלי פישר כדי להסיק דבר אחד בבירור: המודל העסקי של איש אחד עשיר מאוד, או משפחה אחת עשירה מאוד, שבבעלותם גורם תקשורת גדול – לא עובד יותר. למעטים מהם, אם בכלל, יש סנטימנטים אמיתיים לעיתונות ולתקשורת, וחופש הדמוקרטיה מעניין להם את המעי הדק. פעם היה לבעלים חשוב לשמור לפחות על מראית עין של חוסר השפעה ונקיון כפיים. היום, כשהבושה מתה ונקברה קבורת חמור, הם מרגישים בנוח להעמיד את עצמם ואת האינטרסים שלהם בפרונט, בגלוי. אחרי ששלדון אדלסון לא היסס להוריד את ערוץ 10 על ברכיו להתנצלות נלעגת, ובזמן שהעיתונים ואתרי האינטרנט הגדולים מתנגחים זה בזה בכותרות לוחמניות מדי יום ללא מעצורים - לאף אחד אין אשלייה שהסיקור התקשורתי בישראל אינו מונחה מלמעלה. לפיכך, הקוראים והצופים - ובצדק מצידם - מאבדים אמון באמצעי התקשורת הממסדיים, ומחפשים אלטרנטיבות.
הקורא במרכז
כשהתפרסמו הידיעות על מכירת מעריב, הכאיב לי לראות את הטוקבקיסטים – אותם יצורים שופעי טוב לב, כידוע - כותבים על עובדי העיתון שהם סטלנים, סמולנים עוכרי ישראל ושמגיע להם. וכמובן, שיצטרפו כבר לעובדי ערוץ 10 המקוללים, וייכחדו מהעולם בלהבות השטן. היתה בכך עדות נוספת לאומללות המצב. לא רק שהעיתונות והטלוויזיה בישראל נאלצות לחוות שינויים היסטוריים הכרחיים וכואבים, לאף אחד בציבור אין אמפתיה כלפיהן.
איש אינו אמפתי כלפי העובדה ש-2,000 עובדי מעריב איבדו את מקום עבודתם. יותר מזה: יש כאן שמחה לאיד, מצידו של חלק גדול מהציבור, הנובעת מהטינה הכללית כלפי מה שמכונה "התקשורת". סתם לשם ההשוואה: כשהתרחש סיפור דומה בבריטניה, והתברר שרוברט מקסוול הפריש את כספי הפנסיה של עובדיו לכיסו, התקיים משפט. מקסוול עצמו מת באופן מסתורי וטבע בים, והבנים שלו, שגם היו מעורבים בעניין, נשפטו וישבו בכלא. ספק אם כאן זה יקרה. למעשה, זה כמעט נאיבי, הציפייה לאמפתיה מהציבור כלפי מאבק העיתונאים וגופי השידור, וזה ממש לא משנה כמה פעמים ננסה להשוות בין עובדי מעריב לפיטורים של עובדי מפעל "פניציה". הציבור לא רואה בעיתונאים חלק ממנו, אלא חלק ממערכת המשרתת אינטרסים, בדרך כלל של התקשורת עצמה.
השינוי הבא יצטרך להיות תפיסתי ומנטלי, ולשים את נקודת המבט של הצופה והקורא במרכז. בעבר, נקודת המבט היחידה הייתה זו של העיתונאי, העורך, המו"ל. הם אלו שגיבשו את תפיסת העולם ואת הטון, והכתיבו אותו לקוראים ולצופים. המבנה הזה יצר ניכור בין יצרני התוכן לבין הצרכנים. הדיאלוג היה חד צדדי. התקשורת הכתיבה ושידרה, הציבור נאלץ לקלוט את המסר, אם רצה או לא.
כעת, כשהפירמידה התהפכה והצרכנים הם אלו שמכתיבים את הטון, זו לא תחושה נעימה לאנשי תקשורת רבים: פעם היינו חלק מחבורה מצומצמת שהשפיעה וייצרה את סדר היום בישראל, ועכשיו כל אחד מאיתנו הוא יצרן תוכן אחד מיני מליונים, הנשפט לפי יוניקים, אחוזי צפייה ונתוני גלישה. השליטה היא כבר לא בידינו, אלא בידי הצרכנים. יותר מהכול, אנחנו תלויים בהם, לא בידי הטייקונים. בקליקים שלהם, בסקרנות שלהם, ובעתיד – בנכונות שלהם לגלוש ולשלם על התכנים שנייצר.
תמיד יהיה ביקוש לסיפורים טובים, וכדי לספר אותם – יהיה צורך בעיתונאים טובים. אינטרנט, כאמור, הוא עולם דמוקרטי, והשיפוט בו הוא מאוד מהיר, ברור ומדיד. זה דורש מעיתונאים להתאמץ יותר מתמיד כדי להיות טובים ולבלוט מעל כולם, ומעל הכול – זה דורש מהם להביט בעיניים של הקוראים והצופים שלהם מדי יום ביומו ולהילחם עליהם, מתוך ההבנה שהפייסבוק והטוויטר הם ממילא פורטלי החדשות האמיתיים שפועלים בעולם כיום.
זהו, מעל הכול, שיעור בענווה.