כמו עיתונאים דתיים רבים, גם דרכי הצטלבה לא פעם עם זו של דאום. ראיינתי אותו פעם או פעמיים, שוחחנו כמה פעמים בקלילות, וב-2004 הוא אפילו המליץ לשי גולדן לגייס אותי ל"תרבות מעריב". אבל כאן זה התחיל ונגמר. אני זוכר שבאחת השיחות שאלתי אותו לגבי הזהות הדתית שלו, והוא המהם משהו על כך שהוא לא מניח תפילין בקביעות. עבורי, כמתחזק שגישש את צעדיו לכיוון הדת כל אדם עם כיפה נתפס אז בעיני כסוג של קדוש, ההצהרה הזאת התקבלה בהלם, אבל במקביל התחלתי לקלוט את הראש. כלומר, הבנתי שאין כאן מה לקלוט.
מאז נדמה שדאום מקפיד לבעוט בכל מוסכמה במגזר הדתי: הוא חושף סיפורים מעברו שאני לא בטוח שאשתו וילדיו היו שמחים לשמוע (התחשבות בזולת זה ערך לאו דווקא דתי, לא?), סיפר על חילולי שבת שונים, ולאחרונה אף הפתיע עוד יותר כשהצהיר שהוא כלל לא מאמין באלוהים. אם כך, מה עושה הכיפה הקטנה שעל ראשו, למה הוא מחנך את ילדיו במסגרות דתיות ולמה הוא בכלל מתעסק כל כך בשאלת הדת? זהו, שכאן כבר אין תשובות. יש רק שאלות. והבעייתי ביותר הוא שדאום לא מציע שום אלטרנטיבה. הוא סתם זורק בוץ על המגזר שממנו בא (ובוודאי שבכל ציבור יש הרבה מה לתקן, אבל דרך ביקורות שראויות להיאמר ברמה קצת יותר גבוהה). אז מה עדיף - לחיות חיים כפולים כמו דאום? לחבוש כיפה ולהצהיר שאינך מאמין באלוהים? אם הוא טוען שאין סדר במגזר הדתי, באופן מסוים, הרי בחייו הפרטיים שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת בכל הנוגע לאמונה. כל אחד יודע שמי שגר בבית זכוכית, עדיף שלא יזרוק אבנים. אז זהו, שדאום חי בבית מקלקר.
פרובוקטור שמודה בכך
כמו דתל"שים רבים לפניו, וכנראה גם אחריו, דאום כבר לא מתעסק באמונה עצמה אלא בעיקר במה שמסביב. אלוהים יצא מהמשוואה הפרטית שלו. המנות העיקריות שלו הן החברה הדתית, ספר על רב הומוסקסואל, מתקפות על הטיולים של בני עקיבא, מורים קפדניים מהעבר ועוד שלל עניינים שכמעט שלא נמצאים בחייו הנוכחיים, אך הוא ממשיך לחפור בהם כאילו קרו שלשום, ולהפוך אותם לחזות הכל. הוא מתעקש לעמוד על המשבצת של דתי המחמד, למרות שהקשר בינו לבין דת קלוש ביותר. זו מלכודת שרבים נופלים לתוכה: בחינת הדת מעיניים חברתיות ולא מעיניים אמוניות. במקום להתרכז בשאלה האם יש אלוהים, מה הוא רוצה מאיתנו (ואיך בדיוק אפשר לדעת זאת בצורה רצינית וממשית) - מתרכזים בחוויות עגומות מהתיכון, במשפט שהשכנה הדתייה זרקה לפני שבע שנים, ובכל מני ספיחים שונים ומשונים שאין בינם לבין אלוהים ואמונה ולו דבר.
אבל בסופו של דבר, נראה שהטריק של דאום הוא פשוט להתריס, להרגיז, לקומם - וכך לשמור על רלוונטיות כלשהי. הרי אם הוא היה מתיישר לפי הספר, תהיו בטוחים שהוא לא היה מגיע לאן שהגיע, לא היה זוכה להתייחסויות נרחבות במדיה, ואפילו לא מקבל כרטיס כניסה ל"מחוברים". במילים אחרות, הוא סוג של פרובוקטור שגם מודה בכך. זה הצליח לו ברמה החיצונית. אבל לי די ברור שבסופו של דבר הוא יישאר קירח מכאן ומכאן: ההצלחה התקשורתית תחלוף והריגושים יהפכו נדירים יותר ויותר. ומהצד השני, ברמת האמונה הוא יישאר בבעיה גדולה ומהותית. "'מחוברים' באה מהצורך להתפרסם, להיחשף", אמר לפני שבועיים בראיון ל"גלובס". אז חנוך יקירי, הפרסום יתפוגג בסופו של דבר. מה שיישאר זה רק בלבול ועיוות דתי ואמוני, שמלכלך ומטנף עולם שלם מבלי להציע אלטרנטיבה שפויה כלשהי. המטרה להתפרסם הייתה שווה את זה?