זה בדיוק מה שקרה השבוע לעיתונאי אורי משגב מעיתון "הארץ", שפרסם טור על איש יחסי הציבור המפורסם, בו הוא הטיל ספק בעצם קיומו של האחרון, שכן "הוא עד כדי כך מופרך". לא מן הנמנע שמשגב, עיתונאי מוערך (ומומחה עולמי להיסטוריה של הביטלס), לא שם לב לאירוניה במאמר שלו. בשביל להוכיח שרהב מעורר פרובוקציות ומשתמש בשיטות עבודה פופוליסטיות – הוא כתב טור פרובוקטיבי ופופוליסטי.
הפרובוקציה של משגב עבדה, ורני רהב מצא את דרכו לפייסבוק האישי של העיתונאי וענה לו בצורה תקיפה ופומבית – וכן, מאוד מוגזמת – כנראה שהוא הבין בעצמו שהוא חצה את הגבול, ואז גם הזמין את משגב לקפה. מאוד יכול להיות שהפוסט והתגובות בפייסבוק של משגב זכו ליותר קוראים מזה שקיבל הטור המקורי בעיתון – ובטוח שהכיסוי התקשורתי של הפרשה לא הזיק לטראפיק של אתר "הארץ" באותו יום.
אז בשורה התחתונה רני רהב שלח מכתב מלא באינטרסים ליועץ המשפטי לממשלה ואף אחד לא היה שומע על זה אלמלא סערת הפייסבוק הקטנה שנוצרה בעמוד של אורי משגב. אז יופי, עכשיו כולם יודעים מה רני רהב שלח ליועץ המשפטי. עכשיו אתם מבינים למה משלמים לו כל כך הרבה כסף?
כמו לשנוא את השומר בכניסה לקניון
זה כל כך קל לתקוף מישהו מצליח. רני רהב הוא ממש לא הראשון. דמם של המפורסמים והעשירים מותר כבר מזמן. תשאלו את ג'סטין ביבר, מייקל ג'קסון, דודו טופז או את הנסיכה דיאנה. גם אם ההשוואה נראית לכם מופרכת תחשבו כמה פעמים קראתם ידיעה מפרגנת על זמר אנונימי, וכמה פעמים קראתם קטילה על זמרת נערצת. החדשות הטובות הן שלא מדובר במחלה ישראלית, זה קורה בכל העולם – אבל גם יש מקום לאופטימיות, ההופעה של כוורת בשבוע שעבר הוכיחה שאפשר גם למצוא קונצנזוסים בתוך החברה הישראלית חובבת הדם.
רני רהב הוא איש יחסי ציבור מצליח. מאוד מצליח. כן, הוא מקבל כסף מטייקונים שאנחנו יכולים רק לחלום לגעת בעושר שלהם. הוא חוגג בבריכה עם בר רפאלי, חוגג בבנק עם שרי אריסון ובקרוב הוא אפילו יחגוג עם ריהאנה בפארק הירקון ויככב בתור שופט בתוכנית "הכוכב הבא" (תוכנית מבית קשת, כמו אתר mako - ולמען הסר ספק: הח"מ מעולם לא פגש את רני רהב).
קשה שלא להיות צר עין אל מול ההצלחה המקצועית שלו וקל נורא ללעוג למראה החיצוני שלו (כי כולנו פשוט דוגמנים במדינה הזאת) וגם, כן, חשוב לזכור שהוא לא רק אדם פרטי אלא גם גוף תקשורתי שמייצג אינטרסים רחבים של אנשים. אבל מכאן ועד להתקפה האינטרנטית נגד רהב המרחק גדול.
כל מי שאי פעם עבד בתקשורת או ביחסי ציבור יודע שמדובר ביחסי אהבה-שנאה מורכבים. היחצן לא יכול בלי העיתונאי כי הוא צינור החמצן שלו לאוויר העולם. העיתונאי צריך גם הוא את היחצן, ומודע לכך שהוא צריך "לתת לו" דברים שהוא לא רוצה בתמורה לדברים שהוא ירצה בעתיד. זה עסק של יד רוחצת יד, ושתי הידיים מזיעות כשהן מנסות לשמור על האתיקה המקצועית שלהן. ובשורה התחתונה, כולם עושים את העבודה שלהם. לשנוא את רני רהב כי הוא מייצג את האינטרס של הלקוחות שלו, זה כמו לשנוא את השומר בכניסה לקניון כי הוא מבקש ממך לפתוח את התיק.
שונאים פה עשירים, שונאים פה חרדים, שונאים פה אשכנזים, שונאים פה ערבים, שונאים פה מזרחיים, שונאים פה משתמטים, שונאים פה חיילים. השנאה הזאת בכל מקום, יש לה הרבה פרצופים ויש לה הרבה סיבות. להשתמש בשנאה הזאת כדי להביא עוד כמה טוקבקיסטים לאתר האינטרנט שלך זה הדבר הכי נכון, כי למצוא את הדרכים להפסיק את השנאה הזאת זה באמת ממש קשה. אז יאללה, כל מי ששונא אותי, שייתן לי לייק.