בישראל הקטנה ונטולת הכדורגל (מצטער לוזון, אין לי מושג מה זה המשחק הזה שמשחקים במגרשים שלך, אבל כדורגל זה לא) כבר התחלקו אוהדי הספורט לשני מחנות. זה שבעד ברצלונה, וזה שמתעב אותה. כמו מכבי תל אביב של שמעון מזרחי, גם ברצלונה הפכה ל"קבוצה של המדינה" בלי בחירות או אפילו פריימריז.
את גמר ליגת האלופות ראיתי אמש בפאב בתל אביב יחד עם זוגתי, שכל כך רצתה שמנצ'סטר תנצח כדי לשמח את אמה שעלתה ארצה מאנגליה והמשיכה לאהוד את השדים האדומים גם בישראל. להפתעתי, היינו השניים היחידים בפאב שלא רצו בהצלחתה של בארסה. עד לפני כמה שנים המצב היה הפוך, יונייטד הייתה הקבוצה המצליחה בעולם, וכולם בישראל אהבו אותה. מוזר, בתור מדינה עם אפס הצלחות בזירה הבינלאומית בכדורגל, הייתי מצפה שפחות נזדהה עם הצלחה של אחרים.
הדרך לגמר הייתה קלוקלת במקרה הטוב
לא היינו צריכים את המשחק אמש כדי לדעת שברצלונה היא קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם ומסי הוא שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם. יתרה מכך, הויכוח היחיד שעדיין קיים הוא האם ברצלונה הנוכחית היא קבוצת הכדורגל הטובה בהיסטוריה ומסי הוא השחקן הכי טוב בתולדות המשחק. כל מה שעשה המשחק אמש הוא לתת עוד חיזוק לטוענים לגדולתם של האדומים-כחולים מקטלוניה.
אפשר להלל שוב את הטיקי-טאקה של גווארדיולה, את הבונקר ההתקפי עם החזקת כדור ממוצעת של 70 אחוזים, עם שליטה טכנית מדהימה של כל אחד משחקני ההתקפה ויתרונות פיזיים ואתלטיים של שחקני ההגנה.
צריך גם להזכיר שכוכבי הבלאוגרנה הגיעו לגמר בדרך קלוקלת במקרה הטוב ובדרך שערורייתית במקרה הרע. הפה המלוכלך של בוסקטס, ההתחזויות של דני אלבס, האדום שקיבל רובין ואן פרסי מארסנל, האדום שקיבל פפה בקלאסיקו של חצי הגמר – כל זה רק בעונה האחרונה – מעיב על המפעל כולו, אבל לא משנה את העובדה שמדובר בקבוצה נדירה.
הגמד הארגנטיני שעושה את ההבדל
יש הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם ביום אחרי הגמר שקבע שבארסה היא רשמית הקבוצה הגדולה בעולם, יותר מריאל מדריד המעוטרת, יותר ממנצ'סטר יונייטד העשירה. ואולם, דומה שהדבר היחיד שחשוב לדבר עליו הוא על הגמד הארגנטיני שעונה לשם ליונל (ליאו) אנדרס מסי.
מסי כבש העונה 53 שערים ב-54 הופעות, זה היה נתון מדהים אלמלא היה צריך לציין שהוא בישל עוד 24 גולים – מה שהופך את זה סתם לנתון פשוט בלתי נתפס. מלך השערים של אירופה בפעם השלישית ברציפות הוא לא "עוד כישרון" ענק שצמח באקדמיה של בארסה - הוא פשוט אלוהי המשחק המודרני.
התקשורת מלאה בהשוואות בינו לבין גדולים אחרים – מפלה ומראדונה ועד יוהאן קרויף, די סטאפנו ופושקאש. קשה באמת להשוות, כל אחד הביא מעצמו משהו אחר, הגיע לתארים אחרים והביא פן מהאישיות שלו ששינה את חוקי המשחק. לכן את מסי לא צריך להשוות לאף שחקן כדורגל אחר, צריך להשוות אותו למייקל ג'ורדן.
העיקר שהוא לא יעבור לשחק בייסבול
כמו מייקל, גם מסי הוא הכי טוב בתקופתו (עם כל הכבוד לכריסטיאנו רונאלדו, שלא נותן למסי פייט אמיתי). ברצלונה, בדיוק כמו שיקגו בולס הגדולה של תקופת ג'ורדן, מורכבת מהמון שחקנים חד-פעמיים שחוסים בצלו של הגאון בצניעות של אלופים. צ'אבי בתפקיד סקוטי פיפן, אינייסטה בתפקיד טוני קוקוץ' ודויד וייה הערס שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של דניס רודמן.
זה אולי נשמע מגוחך להשוות קבוצת כדורגל לקבוצת כדורסל, אבל בסופו של דבר צריך יותר מכישרון ספורטיבי בשביל להפוך לשושלת אגדית. כך זכו החברים של מייקל מאילינוי בשש אליפויות NBA בתוך שמונה עונות. כך זכתה בארסה של גווארדיולה בשלוש אליפויות אירופה בתוך שש עונות, והיד עוד נטויה, בעיקר כשליאו מסי לא מראה שום סימני עייפות או נטייה לעבור לשחק בייסבול.
חובת ההוכחה
כדי להפוך למייקל ג'ורדן של הכדורגל, יצטרך מסי לנער מעליו כל בדל של ביקורת או ספקנות, ולא חסרות כאלה בעולם הכדורגל האכזרי. הרי מייקל ג'ורדן הוא ללא ספק הכדורסלן הטוב בהיסטוריה, בעוד למסי יש כמה הוכחות לספק.
ספרי ההיסטוריה מחכים לליאו מסי. תארים אישיים כבר יש לו בלי סוף, גם תארים קבוצתיים עם ברצלונה והנבחרת האולימפית של ארגנטינה – עכשיו נותר לו רק להשאיר חותם על הכדורגל העולמי עם נבחרת ארגנטינה במונדיאל כדי להשתוות לגדולים ביותר באמת. גביע ז'יל רימה אחד יספק את ההוכחה שחסרה לספקנים שמדובר בכדורגל הטוב בהיסטוריה.