באחד מפרקי סדרת האנימציה "סאות'פארק", סטן הולך למרפאה כדי לבדוק סימפטום מוזר - המוזיקה האהובה עליו פתאום נשמעת לו כמו חרא. הרופא מסביר לו שזה חלק מלהתבגר, ומציע לו לשמוע מוזיקה של מבוגרים. סטן מאזין לבוב דילן, ואפעס, גם זה נשמע לו כמו חרא. הרופא מתפלא, ומסביר לו שמדובר בתופעה חריגה, שנקראת "להיות חמור ציניקן".
וככה מצטייר לו היום השמאל הישראלי, או לפחות זה שמפרסם תמונות "משעשעות" של ראש הממשלה כאילו היה פורסט גאמפ מודרני, מודבק בפוטושופ ברגעים היסטוריים שמוכרים לכולנו. הצד הנאור כביכול של המפה הפוליטית הפך, בצל שובו של גלעד שליט הביתה, להיות חמור ציניקן חסר תקנה.
התמונות המושקעות של נתניהו, מציץ באירועים היסטוריים יותר (מכבי זוכה בגביע אירופה) או פחות (האורגיה מדיזינגוף 99), הן רק תסמונת. שורש הבעיה טמון עמוק יותר. אותם אנשים שחושבים בטעות שהם רוב, החליטו שכל מה שנעשה במדינה לא מתאים להם, ולא משנה מה קורה בפועל. במשך חמש שנים וחצי כמעט קבע אותו רוב מדומה שיש להחזיר את גלעד שליט "בכל מחיר", והאשים כמה ממשלות שונות בהזנחת הנושא. ועכשיו – כשהממשלה בראשות נתניהו הפכה את עורה וקיבלה את ההחלטה הקשה שריגשה מדינה שלמה – הם מחפשים את השלילי גם בזה.
בעוד הרוב האמיתי של המדינה הזאת הסתכל בעיניים מזוגגות בתמונותיו הראשונות של גלעד שליט, ולא מצא מילים להגיד זולת כמה ציטוטים משירים ישנים של אריק אינשטיין, הרוב המדומה כבר עבד בפוטושופ כדי לנסות להגחיך את ראש הממשלה. כנראה שלהרבה אנשים במדינה קשה לקבל את העובדה שהאיש שחתום על אחד מהרגעים המרגשים והאנושיים ביותר שקרו במדינה הזאת ב-25 השנים האחרונות הוא שנוא נפשם, בעלה של שרה.
איך אפשר שלא להתרגש?
אני לא מנסה לומר שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה טוב או אדם טוב. אישית, קטונתי מלבקר ראשי ממשלה, אך אציין בגילוי נאות שלא רק שמעולם לא הצבעתי לנתניהו, גם אין שום סיכוי שאצביע בשבילו בעתיד. ובכל זאת, אני לא מוצא שום טעם לפגם בכך שנתניהו היה הראשון לברך את גלעד בחזרתו לארץ. להיפך, יש בכך כדי לסמן את הממלכתיות של האירוע – מדינה שלמה נאבקה בשביל להחזיר איש אחד. איך אפשר שלא להתרגש? איך אפשר למלא את החלל הרגשי בציניות מיותרת כל כך? מילא אם זה היה מצחיק.
נכון, נתניהו עשה הרבה כדי להשניא את עצמו על ציבורים נרחבים בישראל ב-15 השנה שעברו מאז שנבחר לראשונה לראש ממשלה. הרבה מהביקורות עליו מוצדקות. אז מה? הגיע הזמן שנפסיק לשפוט את המנהיגים שלנו לפי העבר – ונתחיל להסתכל על המעשים שלהם למען העתיד.
ועכשיו חידה – מי היו הראשונים לקבל את פניהם של חטופי אנטבה המשוחררים בשדה התעופה, ממש עם הירידה מכבש המטוס? המשפחות שלהם? ממש לא. הפנים הראשונות שהם ראו על אדמת ישראל היו של ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס. אף אחד לא התלונן. נו טוב, הרי רבין הוא לא ביבי.
אגב, גם ביבי היה שם, ליד המטוס שחזר מאנטבה, אבל הוא לא חגג עם המשוחררים. לפעמים סגירת מעגלים יכולה להיות צינית להחריד. וכמה חבל.