בעוד אני מתחבט אם ולהיכן לפנות אותן, האוזניות שיצאו משימוש הולכות ונערמות, החוטים הולכים ומסתבכים זה בזה. יום אחד, כשאצליח להתיר את הסבך, עוד יתברר שלערימה הזו יש ערך אספני. כבר עכשיו אני יכול לזהות בתוך הערבוביה כמה טיפוסים של אוזניות שחלפו מזמן מן העולם.
אני מחליף אוזניות בתדירות גבוהה, אבל מוכן להישבע שזה לא אני – זה הן. מה בסך הכל ביקשתי? אוזניות נוחות ובעלות איכות שמע סבירה, שיש בהן גם מיקרופון שמאפשר לנהל שיחות. כך אוכל לשוחח תוך כדי נהיגה, רכיבה על אופניים, הליכה ברחוב או אפילו בישיבה בחדר העבודה; ובעיקר, כך אוכל להימנע מהצמדת הטלפון הנייד לאוזן, פעולה שכרוכה בהמון חוסר נוחות ותועפות של קרינה. זו, אגב, ההמלצה הרשמית של משרד הבריאות: לדבר בסלולר באמצעות אוזנייה (חוטית, להבדיל מאלחוטית), דיבורית או מקרופון. כל האפשרויות טובות – כל עוד המכשיר נמצא בטווח ביטחון מהגוף, משום שהחשיפה לקרינה היא פונקציה של מרחק.
רק שכדי לנהוג על פי ההמלצות של משרד הבריאות יש צורך באוזנייה טובה, פלוס מיקרופון. וכבר שנים אני מחפש כזו. פרופ' סיגל סדצקי ממכון גרטנר בתל השומר, המומחית שחתומה על המלצות משרד הבריאות, אמרה לי פעם שאם יש דבר מועיל אחד שהמחוקק יכול לעשות כדי לצמצם את סכנות הקרינה הסלולרית, זה לכפות על יצרניות וחברות הסלולר להשקיע בפיתוח אוזניות משוכללות, איכותיות וידידותיות למשתמש לפחות את אותם סכומי עתק שהן משקיעות בפיתוח טכנולוגיות, גאדג'טים ודורות רביעי, חמישי ושישי. בינתיים המחוקק מנמנם במשרדו, והעם מטגן את עצמו לדעת.
הבריאות שלנו מייד אין צ'יינה
כשקניתי את הסלולרי האחרון שלי, לפני כמעט שנתיים, מן הסתם המתינה בתוך האריזה גם אוזנייה. אני לא זוכר כמה זמן היא החזיקה מעמד, אבל זה היה מעט. מייד אחרי שיצאה משימוש חזרתי לחנות ורכשתי אוזנייה משודרגת עם מיקרופון. אחרי שבועיים של אופוריה, שלפתי בתום שיחה את האוזנייה מהאוזן – אבל הקצה שלה נשאר שם, בפנים. לאוזן שלום, האוזנייה גמרה את הקריירה.
במר ייאושי פניתי למרחבי האינטרנט בחיפוש אחר אוזנייה מאסיבית יותר – כזו שיושבת על הראש ובדרך כלל משמשת להאזנה למוסיקה. רכשתי אחת כזו מחברה שממוקמת בפארק התעשייה של קיסריה ועשתה רושם טוב. באוזנייה באמת שומעים נפלא, גם מוסיקה. רק שהמגעים במקרופון העבירו אחת מכל שלוש מילים שאמרתי. שלחתי את האוזנייה לחברה לתיקון. כעבור יומיים התקשרה אליי נציגת השירות, וידאה שהיא נשמעת היטב ואמרה שהיא מדברת איתי מהאוזנייה שלי. כלומר, הכל בסדר. האוזנייה נשלחה בחזרה, ואחרי שבועיים של טרטורים צעדתי אל סניף הדואר שמח וטוב לב. עד שיחת הטלפון הראשונה. בדרך מקיסריה לתל אביב, ראו זה פלא, המגעים הסוררים חזרו לבגוד, ואני נאלצתי לשוב לחיפושים.
אחרי שמאות שקלים ירדו לטמיון בפרשת האוזנייה היוקרתית, החלטתי ללכת על הפתרון החסכוני ביותר. השוויתי מחירים ברשת והזמנתי את האוזנייה הכי זולה בסביבה. משהו כמו 40 שקל. היא הגיעה במהירות, ואז התברר שביחס למשך הזמן שעבדה היא דווקא האוזנייה הכי יקרה בשוק: חצי שעה אחרי שהתחלתי להשתמש בה, שני הקצוות שלה כבר נתלשו והיא הפכה לקוקטייל של חוטים קרועים. בטח לא תופתעו לשמוע שעל האריזה היה כתוב "Made in China". חזרתי לנקודת ההתחלה.
זו רק טעימה על קצה המזלג ממצעד האכזבות שנחלתי בנסיונותיי להשיג אוזנייה ראויה. בין לבין, בלית ברירה, הקרנתי את אוזניי, מוחי ובלוטת הרוק שלי הרבה יותר מדי (במחקר של פרופ' סדצקי התברר, בין השאר, שמשתמשי סלולרי כבדים נוטים לפתח גידולים בבלוטת הרוק באותו צד של הראש אליו הם מצמידים את המכשיר), וניהלתי מאות שיחות מבעד לרמקול של הטלפון – מה שאומר שהן התנהלו באיכות שמע רעועה ביותר. מה לעשות, איכות שמע זה דבר חשוב, אבל איכות החיים, כלומר הבריאות – חשובה לי קצת יותר.
מסעותיי הכושלים בעקבות האוזנייה האולטימטיבית הם ענייני הפרטי, אבל העובדה שקשה להשיג אוזנייה כזו היא כבר עניין ציבורי מובהק: על יצרניות וחברות הסלולר, בעולם ובארץ, מוטלת האחריות המוסרית להשקיע את מה שצריך להשקיע כדי שלרשות כל משתמש תעמוד אוזנייה איכותית, עמידה, נוחה לתפעול ולשימוש. אוזנייה שתהיה מתוחכמת ומתקדמת בדיוק כמו הטלפונים שהם מייצרים עבורנו. אפילו שמהטלפונים הם רואים רווחים, ומהבריאות שלנו לא.