משק המים בישראל הוא הצלחה מסחררת. אם אתם מטילים בכך ספק, זה רק מפני שלא צפיתם בסרטון ההסברה של רשות המים, שמככב בימים האחרונים בהפסקות הפרסומות על מסך הטלוויזיה שלכם. רואים שם מאגרי מים תכולים, מתקני התפלה עוצמתיים, שדות מוריקים. אירופה זה כאן. תיקון: האירופים לא מגיעים לקרסוליים שלנו בכל מה שנוגע לניהול מים.
מה בדיוק ההצדקה לשידור הסרטון הזה ולכספי הציבור שהושקעו בו? אני לא מתנגד לכך שמשרדי ממשלה ישקיעו כספים בהסברה, כולל רכישת זמן אוויר יקר בערוצים מסחריים. השאלה לאיזה צורך. יש לזה הצדקה, למשל, כשרוצים להעביר לציבור מידע ולהניע אותו לפעולה שמקדמת את טובת כולנו. כשאותה רשות מים השקיעה קרוב ל-30 מיליון שקל בקמפיין החיסכון עם הפרצופים הנסדקים של בר רפאלי, דרק שארפ ושות', כל שקל השתלם: באותה שנה הציבור הישראלי חסך הרבה מאוד מים והרבה מאוד כסף. גם הקמפיין של המשרד להגנת הסביבה עם ראש הדשא של טל פרידמן הוא דוגמא לשימוש לגיטימי ואף ראוי בכספי ציבור: היום כמעט כל ישראלי יודע – גם אם לא מיישם – שלישון עם פוך ומזגן באוגוסט זה פינוק מטורף שעולה לכולנו בבריאות ובכיס.
אבל בסרטון הנוכחי של רשות המים אין שום תועלת, למעט האדרת שמם של מנהיגינו בעלי החזון. כמה פריימים משם יכולים להילקח ישירות לתשדירים של הליכוד לקראת הבחירות המתקרבות. הסרטון הזה מקומם גם כי הוא, כדרכם של משדרי תעמולה, מראה רק את החלק הוורוד של הכוס: אין בו תהיות על השלכות ההעברה של משק המים לידיים פרטיות (של הטייקונים ששולטים במתקני ההתפלה), אין בו אזכור למסקנות החמורות של ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת משק המים, ואין בו רמז לאינפלציית התאגידים שמנהלים את המים בישראל ולביורוקרטיה שצמחה יחד איתם.
ברשות המים טוענים שמדובר בקמפיין זול יחסית, שחומרי הגלם המצולמים היו קיימים ממילא ושזו בסך הכל יריית הפתיחה לאירועי "שנת המים" שעליה הכריזה הממשלה. בואו נקווה שהאירועים שמתוכננים להמשך השנה ידיפו פחות ניחוח של שביעות רצון עצמית. גם לצפות בסרטונים ברוח "פראבדה" וגם לדעת שאנחנו שילמנו על זה, זה קצת יותר מדי.
סייג לחוכמה שתיקה
ובעניין אחר: רון חולדאי ממעט מאוד להתראיין. התנזרות מתקשורת – כפי שהוכיח בזמנו אריאל שרון – טומנת יתרונות לא מבוטלים עבור אנשי ציבור ישראלים. מי שלא מדבר לא משתטה, מי ששותק נהנה במקרים רבים מהילה של מסתורין וחוכמה. עד שהוא מחליט לדבר. השבוע חולדאי דיבר. זה קרה בראיון ל"7 ימים". וכמו בעבר, חלק מהדברים שאמר עוררו געגועים לרגעי השתיקה שלו. כזה הוא ראש עיריית תל אביב: אומר לא מעט דברי טעם, אבל אז לפתע מתלקח הפיוז ובורח לו החולדאי.
הפעם הלהבה הוצתה למשמע שמה של דפני ליף. מתברר שחולדאי חם עליה. היא אמרה עליו בקיץ שהוא "מפגין רגישות אינסופית בעיקר בדרך לבניית עוד מגדל יוקרה", וזה הקפיץ אותו. כך אמר עליה בראיון: "אז היא אמרה. מה היא יודעת עליי? הרי אני הייתי זה שנתן לה להקים את המאהל. מה היא יודעת עליי? אני יודע עליה מספיק ואני יודע שאין לה זכות לדבר. אבל היא רק ילדה, זה בדיוק העניין. היא לא בת שיח".
מצרור המשפטים הזה אני מסיק את המסקנות הבאות:
1. ראש עיריית תל אביב סבור שבגלל שהוא "נתן לדפני ליף להקים את המאהל" (כלומר לא הסתער על עיר האוהלים ברוטשילד ופירק אותה בכוח), היא צריכה להיות אסירת תודה, ולא לבקר אותו ברוב חוצפתה.
2. חולדאי סבור שיש אנשים ש"אין להם זכות לדבר", ודפני ליף היא אחת כזו. למה בדיוק? בשם איזו סמכות הוא קובע שאין לה זכות לדבר? על פי תפיסת הדמוקרטיה שלו, מה בדיוק שולל מליף – אזרחית ישראל, בשנות העשרים לחייה – את הזכות לדבר וגם, השם ירחם, למתוח ביקורת על ראש העיר?
3. ליף, לפי חולדאי, היא "רק ילדה" ו"אינה בת שיח". לגבות ממנה ארנונה ושכר דירה בשמים זה בסדר, אבל כשיש לה טענות היא חוזרת להיות ילדה. כנראה הוא מייעד את השיח הציבורי לבעלי הון מקשישים, כמו חברו הוותיק דיוויד פדרמן.
חולדאי לא חייב להסכים עם ליף. גם אני לא הסכמתי עם כל מה שאמרה בקיץ ואחריו. מותר לו גם להתעצבן עליה. אבל מה שהעצבים האלה מחלצים ממנו היא השקפת עולם שמחזירה אותנו לימי המיידלע שכבר היה נדמה שהשארנו מאחורינו: ימים שבהם לנשים צעירות ודעתניות אין זכות דיבור, והדבר הטוב ביותר שהן יכולות לעשות זה לתת לגבר-גבר כמו חולדאי לנהל את העניינים.