בשבוע שעבר יצא לי לשוחח עם אחד מיועציו הבכירים של שר האוצר. נזכרנו שלפני מספר חודשים הוא התראיין לתוכנית שאני שותף בהגשתה בגלי צה"ל. "אני זוכר שהפנית אליי את השאלה הכי משונה שעיתונאי שאל אותי עד היום", הוא אמר. "שאלת למה ועדת טרכטנברג לא התייחסה לשבילי אופניים", הוא הסביר, והביט בי במה שנראה כמו ציפייה שאכיר בכך שזו באמת שאלה מוזרה.
רק שאני סירבתי לספק את הסחורה. לטעמי, אם תקציבים לתשתיות של תחבורת אופניים לא נכללו בפרק התחבורה של ועדת טרכטנברג – זו בהחלט עילה לשאלה, וגם לביקורת. בכל מדינה מתקדמת ובכל עירייה חפצת חיים יודעים היום ששימוש באופניים ככלי תחבורה יומיומי – לא רכיבה ספורטיבית בפארק עם הילדים בשבת, אלא כדי להגיע לעבודה, ללימודים ולסידורים על בסיס קבוע – הוא נכס כלכלי, תחבורתי, סביבתי ובריאותי. אפילו ראש העירייה העיקש של תל אביב הבין את זה, ובאמצעות 110 ק"מ של שבילים (אמנם רובם על המדרכות) ופרויקט תל אופן (שאמנם סובל מלא מעט תקלות) הוכיח שכשמספקים לישראלים תנאים בסיסיים לרכיבה, הם מדוושים בהתלהבות ומשאירים את המכונית בחנייה, או בכלל לא קונים אחת.
אבל הבכיר באוצר בכל זאת גרם לי להרגיש קצת אוונגרד, עד שביום שני למדתי שתוכנית למאות קילומטרים של שבילי אופניים, שירשתו את כל גוש דן והשרון, אושרה בוועדה המחוזית של משרד הפנים ותהפוך למסמך שמחייב את כל הרשויות המקומיות באזור.
על הנייר, זה נראה כמו חלום: ערי הלוויין של תל אביב – מהרצליה ועד קרית אונו, מרמת גן ועד חולון – יחוברו זו לזו באמצעות רשת של שבילי אופניים, ובעתיד לא ייסלל שום כביש במטרופולין דן אלא אם הוצמד לו נתיב נפרד לרוכבי אופניים. אמסטרדם זה כאן, או לפחות תהיה כאן, פעם, מתישהו.
לפעמים גם הירוקים צודקים
נכון, בין התוכניות של משרד הפנים לבין המציאות הישראלית המסורבלת יש כמובן פער גדול. מחר או מחרתיים, כנראה, עדיין לא נוכל לדווש בשביל מסודר מרמת השרון או מגבעת שמואל לעבודה ברוטשילד. אבל התוכנית הזו ממחישה שמה שפעם, ממש לא מזמן, נחשב כאן לשוליים ירוקים, הפך ללב ליבו של הממסד התכנוני השמרני של מדינת ישראל – משרד הפנים. שנים אחרי שהנודניקים מהסביבה התחילו לבלבל את המוח לכולם עם אופניים, היום כולם מבינים – כולם, חוץ מהאיש הנחמד מהאוצר – שבמדינה הכי צפופה במערב אי אפשר יהיה לזוז, שלא לדבר על לנשום ולמצוא חנייה, אלמלא יותר ויותר אנשים יתגלגלו ממקום למקום על שני גלגלים.
מי שזקוק להוכחה נוספת לכך שמה שהיה בעבר אלטרנטיבה הופך לזרם המרכזי, יכול למצוא אותה בטבלת המכירות של המכוניות. למקרה שהחמצתם, ברבעון הראשון של 2012 המכונית הנמכרת ביותר בעולם הייתה טויוטה פריוס ההיברידית. כן, המכונית הדו-מנועית שעד לא מזמן נחשבה לחייזר של אולמות התצוגה, נמכרה בשלושת החודשים הראשונים של השנה ביותר מרבע מיליון עותקים (256,930), יותר מכל מכונית אחרת בעולם. אחריה: טויוטה קורולה, פורד פוקוס, פולקסוואגן גולף ופורד פיאסטה.
נהגים מדופלמים וחובבי רכב נוטים לזלזל בהיברידית ובביצועים שלה. רק שאת רוב האנושות, מתברר, מעניינים דברים אחרים לגמרי. למשל, מחירי הדלק. ואולי גם סתם הידיעה המשמחת שכל לחיצה על הדוושה פולטת הרבה פחות גזים רעילים מאשר במקבילה שנוסעת על בנזין. רק לפני כמה שנים הרעיון שמכונית היברידית תוביל את מצעד המכירות העולמי נשמע כמו מדע בדיוני, פנטזיה של מחבקי עצים עם אור ירוק ומוזר בעיניים. רק שאז הנפט עלה 35 דולר לחבית, וכדי למלא מיכל דלק לא היה צריך לקחת משכנתא.
מסקנה: אולי כדאי להיות קצת יותר צנועים ולהקשיב בתשומת לב למה שאומרים הירוקים, גם אם לעיתים זה נשמע תלוש מהמציאות. כי מה שתלוש מהמציאות היום, יכול להיות הרב מכר של השנה הבאה. או כמו שנאמר בשיר הנהדר ההוא – למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר?