"בשירות שלך בשטחים, מה הכי זעזע אותך?"
"עשינו סריקות בחארס. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אמרו שיש 60 בתים, צריך לעשות להם סריקות... זה היה מבצע גדודי. פשטו על הכפר, נכנסים בית בית, דופקים למשפחה בשתיים בלילה על הדלת. הם מתים מפחד, ילדות משתינות במכנסיים מרוב פחד, דופקים חזק בבית, יש אווירה של 'נשפיל אותם', אווירה קיצונית. נכנסים לבית והופכים את כל הבית".
מה הנוהל?
"מרכזים את כל המשפחה בחדר מסוים, שמים שומר, אומרים לשומר לשים עליהם קנה של הנשק, ובודקים את כל הבית... צעקו גם על זקנים, אחד מהם קיבל התקף אפילפסיה, ממשיכים לצעוק עליו עוד. הוא לא מדבר עברית וממשיכים לצעוק עליו, החובש טיפל בו... הכי זעזע אותי שהיו שם גניבות. אחד לקח עשרים שקל. אנשים נכנסו לבתים וחיפשו מה לגנוב. זה היה כפר עם אנשים מאוד עניים. היה שלב שאמרו 'איזה באסה, לא היה לי מה לגנוב. גנבתי, מצאתי טושים, סתם בשביל להגיד שגנבתי משהו'. אתה רואה אנשים באמת עניים".
היה עוד משהו שאתה זוכר מאותו ערב?
"דבר קטן, אבל זה זעזע אותי. היה קטע שבאו לבית ופשוט החריבו אותו. האמא הסתכלה מהצד ובכתה, הילדים יושבים איתה ומלטפים אותה. אני רואה איך אמא שלי השקיעה בכל פינה בבית שלנו ופתאום באים והורסים".
מה זה אומר להרוס בית?
"לשבור רצפות, להפוך ספות, מעיפים עציצים ותמונות, הופכים מיטות, שוברים ארונות, חרסינות".
היה פיגוע קודם באיזור?
"לא, לא מצאו גם שום אמצעי לחימה. עולים לי כל הזמן דברים מהפעילות בחארס. המבטים של האנשים שנכנסנו אליהם הביתה".
(עדותו של חייל תותחנים משירותו בנפת שכם, 2009. מתוך "כיבוש השטחים, עדויות חיילים 2000-2010", ספר בהפקת "שוברים שתיקה")
בדוכן הזה בשבוע הספר לא תמצאו מבצע של ספר שני בשקל או שלושה במאה. כאן לא מתכוונים לעשות לנו הנחות, בשום מובן: עשר שנים אחרי שקבוצת חיילים קרביים החליטו לשבור שתיקה ולחלוק עם עם ישראל את מה שמתרחש מעבר לקו הירוק, הם קיבצו כ-180 עדויות והפכו אותן לראשונה לספר. הספר שבו מספרים לכם כל מה שלא רציתם לדעת וגם לא העזתם לשאול, הספר שמנסה להחזיר לקידמת הדיון הציבורי את הריאליטי היחיד בישראל שאין לו רייטינג: הכיבוש.
המדינה כולה שותקת
לפני שמונה שנים, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נפל בחלקי לראיין את יהודה שאול, מייסד "שוברים שתיקה". צעיר חרדי, אז בן 21 וחצי, בוגר הישיבה בהתנחלות מעלה מכמש, ששירת בחברון כסרס"פ (סגן רב סמל פלוגתי) בגדוד 50 של הנח"ל. שאול נכנס לצבא ימני קיצוני, ויצא עם צורך עז לדווח על שיגרת הכיבוש שהיה חלק ממנה ושטלטלה את תפיסת עולמו. הוא לא הסתפק במה שראה בעצמו, והתחיל לצלם ולהקליט עדויות מפי חיילים אחרים. מעגל העדויות הלך והתרחב, תפח למאות רבות, ועכשיו הוא יוצא כספר.
כששאול וחבריו אימצו את השם "שוברים שתיקה", הם התכוונו לשתיקת החיילים; אלא שמאז מדינה שלמה הצטרפה לשתיקה הזו. דעיכת האינתיפאדה בישרה את שקיעתו של הכיבוש - פעם נושא ששום תוכנית אקטואליה לא יכלה בלעדיו - בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל: לרוב הישראלים אין מושג מה נעשה בשטחים, רובם מעולם לא היו מעבר לקו הירוק, הם לא יודעים דבר על שיגרת החיים שם ועל מה שבאמת קורה במפגש היומיומי בין פלסטינים, מתנחלים וחיילים. אבל כמו לכלוך שמטאטאים מתחת לשטיח, העובדה שאנחנו מתעלמים ממנו לא באמת גורמת לו להיעלם.
בתחילת הדרך החיילים שברו שתיקה; עכשיו הם מנסים לפתוח סדק בחומות ההדחקה. הם לא עונים לשום סטריאוטיפ, ולכן מציבים אתגר קשה בפני מי שמתעקש למחזר את הסיסמה ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם": הם לא משתמטים ולא סרבנים, לא סמולנים ולא תל אביבים עגולי משקפיים. הם חיילים קרביים שעברו את כל המסלול הישראלי הרגיל, עד הרגע שבו שמעו את קול נפילת האסימון והחליטו לחשוף את הפער העצום בין מה שדובר צה"ל ויחצ"ני ממשלת ישראל מספרים לנו על מה שקורה בשטחים, למה שקורה שם באמת. הם לא עושים את זה מפי השמועה, לא מפיצים אגדות אורבניות או מסתמכים על מקורות עלומים: הכל עדויות מכלי ראשון, מוקלטות, מתועדות וחתומות.
אומץ להעיר שדים
לומר שהעדויות הללו צריכות להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי זו לשון המעטה. כשהגעתי לעמודיו האחרונים של הספר, הבנתי שתוך כדי קריאה קרה לי מה שהחיילים מספרים שקרה גם להם: השחיקה הארורה. עדויות שזעזעו אותי בעמודים הראשונים - חיילים שמחרבנים בכוונה על ספות בבתי אזרחים פלסטינים, קצין שמחליט לנקב בכדורים את כל המכוניות ברחוב סתם כי מתחשק לו, מחלקה שעוברת בכפר ומרוקנת בית אחר בית את הדודים שאוגרים מים יקרים על הגגות - מצאו אותי אדיש אחרי מאתיים עמוד.
המחלה הממארת של הכיבוש היא השגרה, ההתרגלות לעיוותים הקטנים שמתרחשים יום יום, ועם הזמן הופכים לעיוותים גדולים. באותו ראיון, ב-2004, סיפר לי שאול על רגע מסוים בשירות בחברון שזירז את המהפך האישי שעבר. זה היה באותו יום שבו שיחקו כמה בנות מתנחלים מטרים ספורים מהעמדה שלו, בכיכר גרוס שבלב העיר. במקום עברה קשישה פלסטינית עמוסת סלים והילדות, "כמו באוטומט", הוא סיפר, "הרימו אבנים והתחילו לסקול אותה. כששאלתי מה הן עושות הן אמרו 'מאיפה אתה יודע מה היא עשתה בתרפ"ט?".
במדינה מתוקנת, שמוכנה להתמודד באומץ עם השדים שלה, הספר הזה היה פרק חובה בתוכנית הלימודים בכל בית ספר. במדינה שבה גדעון סער הוא שר החינוך, חובת הקריאה הזו עוברת לאזרחים. זה עולה, אגב, רק 50 שקל; אפשר לרכוש את הספר גם דרך אתר האינטרנט (shovrimshtika.org).
>>הטור הקודם שלי: מי הזיז את החוף שלי?
>>היסטריה שמעניקה אופטימיות