חששנו שהילדים ידחו בבוז את הרעיון לצאת למרדף אחרי גזרים ותפוחי אדמה בשדות בוציים, אבל הצענו. כדי לשדרג את ההצעה שילבנו בתיאור האירוע את מילת הקסם "תותים", אבל לא היה בזה צורך. התברר שאנחנו מגדלים בבית את יורשיו הטבעיים של א.ד. גורדון. זה היה רגע של נחת: משהו מהחינוך המוזר שאנחנו מחדירים בהם בכל זאת מחלחל. בית יצחק, הנה אנחנו באים.
אני כבר לא מצליח לשחזר כמה שנים אנחנו אוכלים את הירקות (והפירות) האורגניים של אודי. מדי שלישי בערב הוא או מי מאנשיו מפציע בדלת, מתבדח על חשבון כמויות הגידולים שנבלעות אצלינו, ומניח במטבח שניים או שלושה ארגזים עמוסים, בהתאם להזמנה. אנחנו מאוד שלמים עם החיים בעיר ואין לנו כוונה להיפרד מהם, אבל קרטון עמוס במלפפונים ופלפלים שזה עתה נקטפו, בהדרים ריחניים ובעשבי תבלין הוא דרישת שלום מהדבר האמיתי שמתרחש במרחק שלושים קילומטר מכאן.
החומרים שמהם עשוי הטבע
את מה שקרה בשעות הבאות קשה לתאר בלי לגלוש לקצת שמאלץ: הילדים בוססו בבוץ ומילאו קופסה ענקית בכמות אדירה של תותים אדומים ומתוקים (שנבלעו עד האחרון עוד בטרם הגענו ליציאה מהמושב); אחר כך הסתערו על חלקת הגזרים, משם פשטו על הכרובים (סגול ולבן), הקולרבי, הברוקולי והחסה, רוקנו את החממה (פטרוזיליה, שמיר, נענע) וקינחו בעץ הפומלות. את מה שלא קטפנו השלמנו בקנייה בסככה שבשולי החלקה. הילדים הרוו את צמאונם באגוזי קוקוס שניתן לחורר ולשאוב בקשית את תוכנם הטעים לאללה. הקוקוס, למען הסר ספק, מגיע מתאילנד, לא מעמק חפר.
כן, אני יודע, אולי לא לכולם זה מתאים: גם בימי שיגרה הילדים שלי – בהשפעת השריטה של הוריהם – פוגשים מינון גבוה של ירקות וטבע ומינון דליל יחסית של שעות מסך וסמארטפון. אני מניח שיש ילדים ומבוגרים שיגיבו בפחות התלהבות לשילוב בין בוץ, עכבישים ועגבניות טריות, אבל נדמה לי שאנחנו נוטים לזלזל בצורך העמוק של כולנו להיות יותר מחוברים לאדמה ולחומרי הגלם שמהם עשוי האוכל שלנו, שהם די שונים מהחומרים שמהם עשוי הטאבלט.
מדובר כאן בהרבה יותר מהמילה המופשטת "טבע" או מהמגע הקסום של כרובית שנשלפה זה עתה מעריסתה. הסיפור הוא גם על בני אדם ומערכות כלכליות. אודי הוא אודי כספי, מהגינה האורגנית בבית יצחק. כמו אודי יש עוד עשרות חקלאים אורגניים ברחבי הארץ שמתפרנסים משיווק ישיר של הירקות והפירות שהם מגדלים (ומשלימים מחקלאים אחרים): בעין הבשור ובמושב עופר, בנתיב השיירה ובכפר הנגיד, בניר צבי ובנטעים – וזה רק על קצה המזלג.
מי שמעוניין לקבל מידע על חקלאים הפועלים באיזור מגוריו יכול לעשות זאת דרך האתר של האירגון לחקלאות אורגנית.אפשר להזמין מהם משלוח או להגיע לקנות ליד החלקה, ובשני המקרים זה מימוש של כלכלה וחברה אחרת – שפטורות מנוכחותם החמדנית של מתווכים, תאגידים, רשתות וטייקונים.
יש חקלאי שמאכיל משפחה, ומשפחה שמפרנסת חקלאי, ושניהם מסתכלים זה לזה בלבן שבעיניים. ממש כמו פעם. אני חסיד קטן של נוסטלגיה, אבל מתברר שחלק מהדברים שהיו פעם דווקא עבדו לא רע. תעשיית המזון המודרנית מבוססת על ניכור. חקלאות שמתרחשת בין חקלאי לקהילה מבוססת על סולידריות.
וכמובן, העניין האורגני. הרי שום אדם שפוי לא ישלח את ילדיו לקטוף וללקק תותים שהופצצו מהאוויר ומהקרקע ברעלים כימיים. ריסוס מאסיבי יכול להתקיים במקום שבו הלקוח לעולם לא יגיע לערוגה שבה גדל המלפפון שלו. כשאנחנו קונים מלפפון בסופר, ברוב המקרים אין לנו מושג איפה, לעזאזל, הוא צמח ומי האיש (קרוב לוודאי תאילנדי) שעבד בשמש ובגשם כדי שיהיה לנו מה לאכול.
וחוץ מזה, אתם מוזמנים להציץ רגע בתמונה, להסתכל על הבית הנאה שניצב בקצה החלקה: תארו לכם איך היו נראים חיי דייריו אם הדונמים הצמודים אליהם היו מרוססים יום ולילה, מהאוויר ומהיבשה. זה לא היפותטי: כמעט לא עובר שבוע שבו לא נוחתת בתיבת הדוא"ל שלי שוועתם של תושבים מהמושב הזה, או הקיבוץ ההוא, לרוב מההרחבה, שעברו לגור בכפר הפסטורלי על שפת שדות חקלאיים, וגילו שהם – ובעיקר ילדיהם – מבלים את חייהם בתוך ענן של רעלים.
הם לומדים על בשרם, באיחור מצער, את הלקח הכואב: חקלאות שאינה ידידותית לסביבה, לרוב גם אינה ידידותית לשכנים. כמה חבל שמדינת ישראל לא מתמרצת ומעודדת חקלאות נקייה, ישירה וחברתית. ספק גדול אם התוצאות שהושגו ביום הבחירות – היום שבו דילגנו בין הערוגות – מבשרות על תפנית בגישה.