אומרים שכל משבר הוא הזדמנות. התחבורה בתל אביב וגוש דן עומדת לעבור משבר ענק, שיפרוץ בתחילת אוגוסט כשאזורים מרכזיים במטרופולין יתחילו להיחסם לטובת חפירות הרכבת הקלה. אפשר לשבת ולקטר עד מחרתיים - בעצם עד 2021, במקרה הטוב - אבל אני מציע לשקול נקודת מבט אחרת: כגודל המשבר כך גודל ההזדמנות. זו הזדמנות לתקן טעות היסטורית, להפוך את סדר העדיפויות הלאומי ולהבין שלפקק הארצי שלנו יש רק תרופה אחת: העדפה מוחלטת של התחבורה הציבורית ותחבורת האופניים על המכוניות הפרטיות. זו האמת העירומה, ואם נסרב להשלים איתה נבלה את השנים הבאות בזחילה מייסרת במכונית עם המון זמן פנוי להאשים את כל העולם. ככה לא נגיע רחוק. ככה לא נגיע אפילו לעבודה.
ההבנה שמוכרחים לשנות כיוון, ושאת ההבטחה ההיסטורית 'מכונית לכל פועל' צריך למחוק מהחזון הציוני ולהחליף ב'אוטובוס ושביל אופניים לכל פועל', כבר מחלחלת בשנים האחרונות במסדרונות משרד האוצר, משרד התחבורה והעיריות. שם, בעיקר בדרג המקצועי, יודעים שהגענו למבוי סתום ושאין בישראל מספיק אספלט, מרחבים ומקומות חנייה למאות אלפי המכוניות שממשיכות לעלות על הכבישים מדי שנה. רק שבין הידיעה לבין הביצוע המרחק רב: כולם אומרים את המילים הנכונות, אבל בין המילים למעשים מפרידים אינטרסים כלכליים כבדי-משקל ובעיקר החשש של הפוליטיקאים - ארציים או מקומיים - להרגיז את העם. כלומר את החלק של העם שמחובר לפרייבט שלו, ומשוכנע שהגעה חלקה במכונית עד דלת המשרד וחנייה חינם מול הבית הן זכויות יסוד שחובתן של הממשלה והעירייה לספק לו.
אבל עכשיו לא תהיה ברירה, ולכן ההזדמנות כה גדולה. עכשיו הגענו לצומת שבו צריך להכריע, לבחור כיוון. תם עידן האשליה שאפשר גם וגם: גם להקים עוד ועוד כבישים וחניות, וגם להשקיע ברכבות; גם להמשיך להזרים מאות אלפי מכוניות מדי בוקר לתוך תל אביב, וגם לומר שתחבורה ציבורית זה המחר. התחבורה הציבורית חייבת להיות היום, כי היום סוגרים את צומת מעריב, צומת יהודה הלוי-אלנבי ועוד כמה אזורים אסטרטגיים בתל אביב רבתי. ובפקק הנוראי שייווצר, לא יהיה מקום לכולם. אז צריך להחליט על סדר עדיפויות.
עם קצת רצון
מה זה אומר 'להעדיף תחבורה ציבורית'? למשל, לסמן עוד ועוד נתיבים בכבישים ראשיים כנת"צים (נתיבי תחבורה ציבורית) - וגם לדאוג שתהיה אכיפה. כיום המרכזים העירוניים בישראל סובלים מפיגור עמוק ביחס לערי מטרופולין במערב בכמות הנתיבים שסגורים לרכב פרטי. ובנתיבים שכבר קיימים שוררת הפקרות, ונהגי הרכבים הפרטיים יכולים לנסוע עליהם בחופשיות בלי להיענש. כל מה שצריך זה להקצות נתיבים, שוטרים ומצלמות - שום דבר שלא עומד לרשות מדינת ישראל. לא צריך בשביל זה עבודות תשתית ושש שנים. צריך רק לרצות.
להעדיף תחבורה ציבורית זה גם אומר לתגבר דרמטית את צי האוטובוסים כדי שהנוסעים יפסיקו להצטופף בהם כמו סרדינים; להגביר את התדירות בשעות העומס; לשלם יותר לנהגים (שמרוויחים 32 ש"ח לשעה ונטחנים על ההגה 12 שעות ביום. זה מסביר את המבט העצבני שהם נועצים בכם כשאתם עולים לאוטובוס); ליצור מוקדי מידע מודרניים וזמינים; להציב שילוט אלקטרוני אמין בכל התחנות שיספר מתי מגיע האוטובוס הבא; לעשות סדר בברדק הידוע בשם רב-קו ובכל מערך התשלומים והכירטוס. היום צריך דוקטורט כדי להתמצא בסבך החוזים, התעריפים ואמצעי התשלום. מדינה שהקימה 'מפעל טקסטיל' בדימונה יכולה להקים גם מערך תשלומים מודרני לתחבורה הציבורית. היא רק צריכה לרצות.
לקראת תחילת חפירות הרכבת הקלה נעשות פעולות: המשטרה קיבלה תגבור שוטרים שאמורים לאכוף את החוק בנתצ"ים הקיימים בתל אביב; צי האוטובוסים אמור לקבל תגבור של כ-200 אוטובוסים (אבל רק במהלך השנה הבאה...); חניוני חנה וסע עם כמה אלפי מקומות יוקמו בשולי העיר ויאפשרו לנהגים, במודל דומה לזה של חניון הנתיב המהיר בשפירים, להשאיר את המכונית ולהיכנס לעיר בשאטל. אלה פעולות מבורכות, אבל הן עדיין בגדר פלסטר לקטסטרופה הצפויה. ומה שאנחנו צריכים זה לא פלסטר, אלא מהפך, שינוי אסטרטגי. מהפך בתקציבים הלאומיים (דו"ח שיצא לאחרונה קבע כי ישראל משתרכת בתחתית ה-OECD בהקצאת משאבים לתשתיות אופניים); מהפך במערכות התכנון (שחושבות קודם כל על כבישים וחניות והרבה אחר כך על הולכי הרגל ורוכבי האופניים); מהפך בגישה.
זו לא תהיה מהפכת קטיפה. אני לא משלה את עצמי. יותר תחבורה ציבורית ואופניים זה אומר פחות מקומות חנייה ונתיבים למכוניות פרטיות. אינטרסים ייפגעו, יהיו התנגדויות, תהיה ביקורת. אבל השעה היא שעת חירום, ושעת חירום היא זמן מצוין לבצע מהלכים כואבים. זה לא עניין של אידיאולוגיה או חיבה גדולה לאוטובוסים. זה עניין של אין ברירה. עבודות הרכבת הקלה צריכות להיות האולימפיאדה של ישראל - אירוע תשתיתי ענק שאותו מנצלים כדי לשנות את פני המטרופולין, ולצמוח ממנו לעתיד חדש לגמרי. אם נחמיץ גם את ההזדמנות הזו, לא תהיה לנו עוד אחת.