יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מבכיר במשרד ממשלתי. הוא ביקש לעלות לשידור כדי לספר את סיפורו של טיפוס מפוקפק בפריפריה שפלש לקרקעות לא לו, הקים עסק פיראטי, זיהם את הסביבה, מירר את חיי השכנים, ובקיצור - עבר על כל כמעט סעיף אפשרי בספר החוקים. שאלתי מה פתאום הוא מתקשר אליי. הייתי מבין לו הפנייה הגיעה מאחד מתושבי האזור שקצרה ידו מול הבריון, אמרתי, אבל אתה? אתה הריבון. אולי במקום אייטם ברדיו פשוט תדאג לאכוף את החוק?
מהצד השני של הקו נשמע צחוק מר. "יש לי פקח אחד על 70 קילומטר", אמר הבכיר. "אם אני רוצה שהוא יבנה תיק ותשתית להגשת כתב אישום נגד העבריין, אני צריך להשבית אותו מעבודה לכמה שבועות ולהפקיר את כל האזור, שלא לדבר על זה שהמשפט יימשך שנים. אני מעריך שאייטם בתקשורת יהיה קצת יותר אפקטיבי".
מדינת המערב הפרוע
הקלישאה אומרת שישראל היא מדינת חוק. לכאורה, זה נכון: ספר החוקים שלנו עתיר חוקים נאורים, מתקדמים ונחושים, שמייצגים - לכאורה, כן? - חברה מסודרת. רק שבין מה שכתוב בספר למה שקורה במציאות פעורה תהום. יש חוק, אבל אין אכיפה ואין מי שיאכוף. "בטח שאנחנו מדינה מערבית", אמר לי פעם פקח במשרד הממשלתי, "אבל רק אם הכוונה למערב הפרוע".
יש מקרים שבהם האימפוטנטיות השלטונית והאכיפתית פוגעת באיכות החיים והסביבה. אבל במקרים רבים היא פוגעת בחיים עצמם. ב-2009 היו למשטרת התנועה 309 ניידות ו-601 תקנים; שש שנים אחר כך נותרו, אחרי הגילוח הגדול, 112 ניידות ו-424 תקנים. במקביל לכך צמח מספר ההרוגים בדרכים בגרף תלול.
המשוואה תקפה גם בתאונות מסוג אחר. לאחרונה גובר הזעזוע בזירה הפוליטית והתקשורתית ממגפת הקטל באתרי הבנייה. בחמש השנים האחרונות נהרגו 184 פועלי בניין. רובם נפלו אל מותם מגובה רב. בדיון שנערך בכנסת נחשפה תמונת ההפקרות: משרד הכלכלה מעסיק 17 פקחים שאחראים על הנעשה ביותר מ-12 אלף אתרי בנייה בישראל. כל פקח אחראי על יותר מ-700 אתרי בנייה. מה הפלא שיותר ממחצית מהאתרים כלל לא נבדקו? מבין 184 מקרי המוות, רק ב-11 מקרים הוגשו כתבי אישום נגד המעסיקים. נותר רק להסיק שבכל שאר המקרים הוראות הבטיחות מולאו בקפדנות, ולמרות זאת הפועלים הצליחו איכשהו לצנוח אל מותם.
ההפקרות והיעדר האכיפה והפיקוח הם המצב השגרתי לא רק בתחום הבנייה. בשבוע שעבר נחגג בכנסת יום זכויות בעלי החיים. למרבה הזוועה, התעללות בבעלי חיים היא תחביב נפוץ, שלא לדבר על הפרות חוק שיטתיות בחלק מהלולים ומהמדגרות ובשאר החוליות בשרשרת של תעשיית הבשר והמזון מהחי. ראש יחידת הפיקוח של משרד החקלאות, שנדרש לכך בשידור ברשת ב', סיפר בגאווה שהיחידה מקבלת 300 פניות מהציבור בשנה. זה נשמע מרשים, אבל חשבון פשוט מלמד שמדובר בפחות מפנייה אחת ביום. בכל הארץ. המשמעות: הציבור בכלל לא יודע שקיים מוקד כזה, ומי שיודע לא סופר אותו ולא מאמין שמישהו באמת יקשיב. וקשה לבוא אל הציבור בטענות.
כולנו באותה סירה
ועוד במשרד החקלאות: ענף הדיג, שמתנהל על פי פקודת הדיג מ-1937, כשהכלניות הבריטיות עוד הסתובבו בחוצות ישראל. זה מביך. אבל מה זה משנה מתי נוסח החוק אם ממילא אין מי שיאכוף אותו. באתר של משרד החקלאות מפורטת מצבת הפקחים שאחראים על הנעשה בים שלנו: שני פקחים אחראים על כל גזרת הכנרת, מדן ועד בית שאן 0וזה עוד החלק הטוב); על כל הים התיכון - מראש הנקרה בצפון ועד זיקים בגבול עזה - ממונים שלושה פקחים, כלומר פקח אחד על כל 60 ק"מ. ואם זה לא מספיק מגוחך, אז כדאי לדעת שלרשות הפקחים בים התיכון עומדת "סירת גומי חצי קשיחה לטווח מוגבל של מספר מייל מהחוף". עם הציוד המפואר הזה משרד החקלאות אמור לבער את הדיג הפיראטי שמחסל את הדגה בחופי ישראל והופך את הים למדבר. מבקר המדינה, אגב, כתב על כך את הדברים הבאים: "סירת גומי קלה אחת משמשת לפיקוח בשני המקומות, וכאשר מעבירים אותה ממקום למקום נותר אגף הדיג ללא כל אמצעי פיקוח במקום שממנו הועברה". זה היה מצחיק אם הבדיחה הזו לא הייתה על חשבוננו.
הראשונים לסבול מהמצב הם, כמובן, הפקחים עצמם. באחד מהכנסים שהוקדשו לכאוס בים נעמד פקח ימי של משרד החקלאות והטיח בנוכחים את האמת: "בפעם האחרונה שהעזתי לקנוס ספינה שדגה בשמורת טבע, למחרת בבוקר הצמיגים שלי היו מנוקבים וקיבלתי איומים הביתה. מאז אני ישן עם אקדח מתחת לכרית".
המצב לא שונה בהרבה במשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה, שלרשותה עומד צי של ארבעה שוטרים-פקחים במרחב העצום שבין גדרה לחדרה ובין הים לירדן. כך סיפר בשידור בכיר במשטרה הירוקה שנדרש להסביר מדוע אנשיו אינם מסוגלים לטפל במכת השריפות בשטחים פתוחים ובערימות פסולת הבניין שמתגבהות בכל פינה במדינה. לאחרונה הפתיע השר להגנת הסביבה אבי גבאי את באי אירוע "שבת תרבות" בתל אביב כשאמר שלמשרד אין בעיה תקציבית, בניגוד למה שסיפרו לנו כל כך הרבה שנים. אם יש לשר עודף תקציב, יתכבד ויגייס עוד מאות שוטרים וישלח אותם לבצע אכיפה בשטח. החקיקה הסביבתית בישראל התקדמה מאוד בשנים האחרונות – אך ככל שהחקיקה מתקדמת, הפער בינה לבין המציאות הולך וגדל.
כל זה לא מקרי, כמובן. זו התוצאה של תפיסת עולם שרואה במגזר הציבורי איש שמן שצריך לכווץ אותו, שלא לומר להרעיב. רק שאדם רעב, מגזר רעב, לא יכול לשרת את הציבור ולהעניק לו את תחושת הביטחון ואת הידיעה שאנחנו חיים במדינה שבה יש דין ויש דיין.