אם תרצו, ההחלטה הזו היא עוד הוכחה שהמחאה החברתית (זוכרים?) בהחלט השאירה עקבות בחיים המשותפים שלנו. IEI, התאגיד שמעוניין להמיס סלעים בבטן האדמה בטמפרטורה של מאות מעלות ולהפוך אותם לנפט, גייס אוגדה של תותחים כבדים כדי להעביר את ההחלטה: בראשו הוצב אפי איתם, שר האנרגיה לשעבר שגם היום מסוגל לפתוח דלת או שתיים בצמרת הפוליטית; בדרך נשפכו תקציבים נדיבים על חוקרים ומחקרים שסיפקו את התוצאות המבוקשות; מומנו כתבות-מטעם בעיתונות ולפחות במקרה אחד כתב סורר שלא יישר קו נאלץ לעבור מסלול ייסורים מול עורכי הדין של החברה; ערב ההכרעה קיבלו חברי הוועדה פנייה נרגשת מפרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה ומקורבו של ראש הממשלה, שהפציר בהם לאשר את הפרוייקט בטענה שהוא חיוני לכלכלת ישראל; שרים ובכירים התקשרו לחברי הוועדה והפעילו עליהם לחצים שונים ומשונים, עד כדי כך שהיועץ המשפטי לממשלה התערב ודרש מהם להפסיק להתערב בהליך; והשיא - בדיון המכריע ייצג את IEI עו"ד דוד שימרון, שהוא לגמרי במקרה גם פרקליטם של בני הזוג בנימין ושרה נתניהו. לזה קוראים רמז דק.
רק שחברי הוועדה סירבו להבין את כל הרמזים העבים שקיבלו. הם דווקא בחרו להקשיב למתנגדים הרבים: לעשרות אלפי אזרחים, רבים מהם תושבי האיזור; לשורה ארוכה של ארגוני סביבה; למומחי קק"ל ורשות הטבע והגנים, למומחים בעלי שם כמו ד"ר עמוס ביין, לשעבר ראש המכון הגיאולוגי (שהזהיר מפני חדירה של הנפט למי התהום שכולנו שותים), ובעיקר לאנשי המקצוע של המשרד להגנת הסביבה. אלה, בראשות שוני גולדברגר, מנהל מחוז ירושלים של המשרד, עשו מה שפקידי ציבור אמורים לעשות: נאבקו למען האינטרס הציבורי, ולא ראו ממטר את האינטרס של בעלי ההון.
מתברר שלכל אלה - לציבור, למומחים, לאנשי המקצוע בשירות הציבורי - עדיין יש קול במדינה הזו; עדיין סופרים אותם. ההחלטות הגדולות לא יכולות לעבור מעל ראשם כאילו היו אוויר. למאבקים ציבוריים עדיין יש ערך, לאזרחים שאיכפת להם עדיין יש סיכוי להשפיע. אחרי כל החדשות הרעות שספגנו בקיץ הנורא הזה, אלה חדשות נפלאות וגם נחמה לא קטנה.
מי רוצה להיות מעצמת נפט?
באשר למחלוקת עצמה, ובכן - לטעמי הדיון, בעיקר זה שהתנהל בתקשורת, היה בחלקו מוחמץ. הוא התמקד בניסיון לאמוד את הסיכונים הצפויים מהרתחת הסלעים בבטן האדמה וזיקוקם לנפט: האם מי התהום של ישראל נמצאים בסכנה, מה יהיה היקף זיהום האוויר וכו'. הערכת סיכונים, בוודאי כשמדובר בפרוייקט כה גדול ובטכנולוגיה שלא פועלת במסגרת מסחרית בשום מקום בעולם, היא כמובן חיונית; אבל בעיני יש סיבות עקרוניות יותר להסתייג מהפרוייקט הזה, מעבר להערכת סיכונים כזו או אחרת.
הבעיה היא, שמאז שהתגלו אוצרות הגז בים הישראלי הטיעון הזה הרבה פחות משכנע. הרי יש לנו כל כך הרבה גז, עד שממשלת ישראל עצמה החליטה לאפשר ליזמים לייצא כמעט מחצית ממנו. בדור הקרוב, החליטה הממשלה, יש מספיק אנרגיה לצרכי המשק הישראלי, עד כדי כך שאין סיבה לשמור את כולה לעצמנו. לייצא אנרגיה נקייה (יחסית) מהים ביד אחת, וביד השנייה לכרות אנרגיה מזהמת ממעמקי האדמה - זה כבר לא כל כך הגיוני.
העולם המפותח כולו מחפש דרכים לייצר אנרגיה בשיטות נקיות יותר. גם ממשלת ישראל הקימה מנהלת שמפתחת תחליפי נפט. במהלך הישיבה המכריעה הקרינו אנשי המשרד להגנת הסביבה סרטון על הפרוייקטים שמקודמים במנהלת. צריך להחליט, הם אמרו, לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת: לחזור לאחור לעבר התעשייה הפטרוכימית המזהמת, על כל המשמעויות הבריאותיות והסביבתיות שנגזרות מכך, או להתקדם לעבר האנרגיות הנקיות. כי אי אפשר לרוץ בו בזמן לשני כיוונים מנוגדים. ואם יום אחד ייגמר הגז, ולא יימצאו תחליפים נקיים ומתקדמים יותר, תמיד יהיה אפשר לחזור לסלעים שרובצים מתחת לעמק האלה: הם לא יברחו לשום מקום.
לקינוח, תובנה שחלק איתי תושב אחד היישובים שמדרום לבית שמש: "באחד המפגשים הסבירו לנו", הוא מספר, "שאם יצליחו להפיק כאן כמויות גדולות של נפט כולנו נהיה הרבה יותר עשירים. ומה עושים עשירים עם הכסף שלהם? מחפשים מקום ירוק, שקט, עם הרבה טבע ושלווה לבנות בו בית. אבל את כל זה כבר יש לנו, את המתנה הזו כבר קיבלנו, ואת זה הולכים להרוס. אז אולי עדיף שנישאר קצת פחות עשירים?".