אומרים שזאת השתנה מעולם אחר. שהמראות ממורקות, האסלות צחורות, הרצפות מבהיקות מניקיון. מיכל ההדחה הוא המילה האחרונה, ומתקן ייבוש הידיים יצא מתחת לידיהם של בכירי המעצבים. היחס אדיב, ומוצרי הקוסמטיקה שמוצעים למכירה מציפים את חלל השירותים בניחוח נעים ובארומה של בוטיק יוקרה. בקיצור, פיפי דה לוקס.
לפי המבקרים, "2theloo" עומדת בציפיות ומציעה חוויית התפנות משודרגת, וכל זה בתמורה לשלושה שקלים. מדובר, מה ששמעתם, בחנות-שירותים חדשה שנפתחה לאחרונה בתל אביב לטובת העוברים ושבים, ומהווה העתק של רשת הולנדית של שירותים עירוניים ציבוריים. התוכניות מדברות על הקמת רשת מסועפת גם בישראל, כך שבקרוב, אם יתמזל מזלכם, תוכלו להטיל מים בסניף הקרוב לביתכם.
עוד דוגמא להפרטה של חיינו
לכאורה, מה רע: אנשים הולכים ברחוב, השלפוחית לוחצת, בבתי הקפה ובמסעדות עושים להם פרצוף חמוץ, והנה בא יזם יצירתי ומציע פתרון. עסקה טובה, ואפילו לא יקרה: מהם עוד כמה שקלים כשיוצאים לקרוע את העיר?
ובאמת, אין לי שום טענה ליזם ובטח לא למי שמשתמש בשירותיו, תרתי משמע. רק שנדמה לי – וסליחה אם זה נשמע מעט דרמטי כשמדובר בסך הכל בשירותים – שזו עוד דוגמה מרגיזה להפרטת החיים שלנו, להתנערות של הרשויות הציבוריות מתפקידן, התנערות שתמיד מסתיימת בכך שאנחנו צריכים לשלם פעמיים: פעם אחת ארנונה לעירייה, ופעם שנייה ליזם שעושה את מה שהעירייה הייתה אמורה לעשות בכספי המיסים שלנו.
הרי 2theloo נולד בגלל שרק הרעיון להיכנס לשירותים ציבוריים גורם לישראלי הממוצע בחילה שמזכירה לו את תורנות הניקיון בטירונות. שירותים ציבוריים בישראל הם ברוב המקרים שם נרדף למחראה מטונפת שניחוחות חריפים של אקונומיקה ושתן עומדים בערבוביה באוויר הדחוס שלה. כך נראית התמורה למאות השקלים שאנחנו משלמים תחת הכותרת "ארנונה".
אני כבר לא מדבר על המקרים הרבים שבהם השירותים העירוניים נעולים. כל הורה ישראלי מכיר את הסיטואציה הזו, בה הוא תקוע עם פעוט עם חיתול מלא או שלפוחית לוחצת, מאתר שלט המכריז על שירותים ציבוריים, ונושם לרווחה עד שהוא מגלה שהדלת נעולה. הג'ינג'י עם המפתחות הלך, לך תמצא אותו עכשיו בלשכתו בעירייה.
זכות קדימה להולכי רגל? לא בישראל
הפער התהומי בין המוצר הפגום שהעירייה מציעה לחלופה הפרטית המושקעת מוכר לנו מתחומים רבים בחיינו: רפואה, חינוך, תחבורה, אפילו מי שתייה, אבל עניין השירותים מקומם גם משום שהוא מהווה המשך ישיר לזלזול הכללי בהולכי הרגל. בבתי אוכל ובקניונים יש שירותים, ומי שמתנייע במכונית מפתח הבית עד החניון של הקניון אף פעם לא יזדקק לשירותים ציבוריים. הם נחוצים למי שמסתובב רגלית בעיר ומשתתף בחיי הרחוב, במובן התוסס והקהילתי של הביטוי. אלא שבסולם של החברה הישראלית, הולכי הרגל, האנשים שמקיימים תרבות עירונית אקולוגית, תמיד נדחקים לתחתית.
הזלזול בצועדים לא מסתיים בשירותים: המדרכות צרות ושבורות (העיקר שהכביש יהיה רחב), הצל במשורה, הרמזורים מתוכננים לאפשר את הזרימה של המכוניות ולא של הצועדים, שמצידם נאלצים להמתין דקות ארוכות בשמש או בגשם על סף מעבר החצייה. אל כל אלה תוסיפו את מצבם העגום של השירותים הציבוריים, שמהווה משל מדויק למצבנו בכלל. את עניין ההשתנה אפשר לפתור בכסף קטן, שלושה שקלים. כישלון השירותים הציבוריים האחרים – בריאות ,חינוך, רווחה, תחבורה – כבר עולה לנו הרבה יותר ביוקר.