הוויכוח שהתנהל השבוע סביב האיום הקיומי החדש – חיילי צה"ל מתנדבים לחבק ילדים אפריקאים בדרום תל אביב – היה מכוער ומעציב, אבל כרגיל אצלנו, הוא החמיץ את העיקר. כי בזמן שהתווכחנו על כמה שעות של משחק בגינה, מדינת ישראל פספסה את הדבר האמיתי, את התהליך העמוק והדרמטי שמתרחש מתחת לאפה: דור שלם של ילדי זרים גדל כאן, והגיע הזמן שנחליט מה לעשות איתם. בינתיים המדינה מחליטה לא להחליט, וזו, כרגיל, ההחלטה הכי גרועה שהיא יכולה (לא) לקבל.
המחלוקת של אתמול, המספרים של מחר
בכוונה השתמשתי במונח הנייטרלי 'ילדי זרים' ולא באחד הצירופים שמקפל בתוכו השקפת עולם. תקראו להם איך שתרצו – ילדי מסתננים או ילדי פליטים, ילדי מהגרי עבודה או ילדי מבקשי מקלט; כל אחד והאמת שלו, אבל מאמת אחת איש לא יכול לחמוק: הם כאן, וכמו שזה נראה – הם כאן בשביל להישאר. או כמו שכתב השבוע אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב, בדף הפייסבוק שלו: "אנחנו הבנו מזמן דבר שבממשלה מפחדים להודות בו. שכמעט כל המהגרים והפליטים הנמצאים בדרום העיר, הם פה להישאר. לתמיד... כל הפוליטיקאים שבאים לשכונות הדרום ומבטיחים לתושבים שאוטוטו כולם יגורשו חזרה למדינותיהם או לירח – עובדים עליכם". זמיר, כמו ראש עיריית ת"א רון חולדאי, לא בהכרח משתגע על המצב הזה; אבל בניגוד לשרים ולפוליטיקאים המתלהמים, הוא מפוכח ואומר את האמת.
האריתריאים והסודנים כאן, אגב, לא בגלל "הסמול" ולא בגלל ארגוני הסיוע המושמצים. הם כאן כי ממשלת ישראל מעניקה להם אשרת שהייה חתומה על ידי שר הפנים בכבודו ובעצמו, אשרה שהופכת את השהייה שלהם בישראל לחוקית (להבדיל מהכניסה לישראל, שהייתה לא חוקית) ומאפשרת להם לעבוד כאן באופן חוקי. מכיוון שהממשלה לא יכולה לגרש אותם (חלה עליהם הגנה קולקטיבית), שרים שונים הגו תכניות גאוניות של כליאה המונית והתעמרות שהתיימרו לגרום לכולם לחזור "מרצון" הביתה. רק שמשום מה זה לא קרה. כ-3,500 אריתריאים וסודנים כלואים בחולות, בקשות המקלט שלהם נידונות רק אחרי שנים, אם בכלל, אבל רובם - כ-33 אלף אריתריאים וכ-8,500 סודנים – בכל זאת נשארו בישראל. מאות מיליונים מהכסף שלנו הושקעו בהקמת מתקני כליאה עצומים, סכומי עתק זורמים לתפעול השוטף, אבל מה שרוב הסודנים והאריתריאים ברחו מפניו כנראה גרוע ממסכת ההתעללות שגדעון סער/גלעד ארדן/אריה דרעי סידרו להם בארץ.
דור המדבר
אבל זו כבר המחלוקת של אתמול, כי הדילמה של החיילים המתנדבים חשפה את קצה הקרחון מהסיפור הגדול של מחר, בעצם של היום: הסיפור של הילדים. בעוד הציבור תקוע בוויכוח אם האריתריאים והסודנים הם משפרי הכנסה או פליטים שנמלטו על חייהם, נולד כאן דור חדש של ילדים שמשנים את כללי המשחק. רובם נולדו בישראל, חלקם נולדו במהלך המסע הארוך, אחרים הגיעו כתינוקות. המכנה המשותף לכולם: אין להם ארץ אחרת. הם דוברים עברית, לומדים במערכת החינוך, הולכים לתנועת נוער, משחקים עם חברים ישראלים, ולא מכירים מקום אחר. על פי הנתונים של עמותת "אליפלט", רק בכ-85 גני הבייביסיטר בדרום תל אביב (או בשמם הפחות מכובס – מחסני הילדים) שוהים כ-2,500 פעוטות, ובסך הכל יש בקהילת מבקשי המקלט כ-4,500 ילדים. בעיריית תל אביב מעריכים שהמספר נמוך בכמה מאות, אבל עצם העובדה שאין נתון רשמי נובעת מכך שמי שהייתה אמורה לנהל רישום מסודר של כל ילד שנולד כאן – מדינת ישראל – מתעקשת לטמון את הראש בחול. בזמן שהמדינה מנסה להדחיק, נולדים מדי שנה 600-700 ילדים חדשים לקהילת מבקשי המקלט בישראל. המציאות, אם נרצה או לא, משתנה במהירות. כדאי שניערך אליה.
ההתכחשות לקיומם של הילדים היא לא רק בעייתית מבחינה מוסרית – שהרי התוצאה היא שאלפי ילדים גדלים במחסנים, לא מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי וחיים בתנאי מצוקה (מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב העלה שהפעוטות במחסני הילדים סובלים מעיכוב התפתחותי משמעותי). זו גם טיפשות טהורה. רבים מהילדים האלה, שחלקם כבר הפכו לנערים ואפילו הגיעו לגיל גיוס, מתים להיות חלק מהחברה הישראלית: הם אוהבים את הארץ, אוהבים את המדינה (למרות שזו כל כך מתנכרת אליהם), רוצים להשתלב בחברה, לתרום, אפילו להתגייס. מדינת ישראל יכולה להרוויח ציבור תורם, יצרני, חיובי ומשתלב, ויכולה לגדל עוד דור של מצוקה, הזנחה בריאותית, עוני וניכור. מכיוון שהם ממילא פה בשביל להישאר, נדמה לי שיהיה יותר הגיוני אם נלך על האופציה הראשונה. ההחלטה בידינו. יש לי הרגשה שאני יודע מה ממשלת ישראל תחליט. הלוואי ואופתע.