אומרים שכל משבר הוא הזדמנות. כשהמשבר מתפוצץ בפרצוף שלך – כלומר, כשאתה תקוע ביום ראשון בבוקר על רציף של רכבת שלא עובדת ושואל את עצמך איך לעזאזל אני אמור להגיע לעבודה/לימודים/בסיס – לא ממש בא לך לשמוע על הזדמנויות. אבל הכאוס שצפוי לשרור ביממה הקרובה בשירותי התחבורה הציבורית בישראל הוא באמת הזדמנות: ההזדמנות של הציבור הענק שמשתמש בתחבורה הזו להבהיר לבנימין נתניהו שהוא עבר את הגבול. שהוא הלך ספין אחד רחוק מדי, תמרון ציני אחד יותר מכפי שמאות האלפים שנוסעים ברכבת והמיליונים שנוסעים באוטובוסים מוכנים לסבול.
בכל מה שנוגע לתחבורה ציבורית אין שמאל וימין; יש רק ציבור ענק שלא מוכן להיות קורבן של משחקי כוח, אגו ופוליטיקה של ראש ממשלה ושרים שאין להם מושג מה זה אומר להידחס עם עוד אלפי אנשים על הרציף בהמתנה לרכבת שלא תבוא, שאין להם קצה של רעיון איך נראים החיים בלי רכב פרטי (ובקושי איך נראים החיים בלי נהג ורכב שרד).
נוסעת עם שלשלאות על הגלגלים
האירוניה היא שהמשבר השערורייתי הזה מגיע זמן קצר אחרי שפורסמו נתונים על הגידול הדרמטי במספר הישראלים שנוסעים ברכבת. נכון, היא לא תמיד מדייקת, לפעמים מאוד מרגיזה, יש יותר מדי תקלות ויש עוד הרבה מה לשפר, אבל במחצית הראשונה של 2016 התבצעו מדי יום ברכבת ישראל 213 אלף נסיעות, עלייה מרשימה של 12% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. במאי השנה הגיע ממוצע הנסיעות היומי לכמעט רבע מיליון (248 אלף), שיא של כל הזמנים. ב-2011 נרשמו 35 מיליון נסיעות ברכבת, ב-2016 אנחנו עומדים על קצב של 58 מיליון - גידול של 66% בתוך חמש שנים בלבד. כל נוסע שנוסף לרכבת זה פחות מכונית על הכביש, פחות פקקים, פחות זיהום אוויר, פחות הרוגים בתאונות דרכים. ב-2016 תחבורה ציבורית היא צורך חיוני, משקי, קיומי. היא החיים עצמם, ופוליטיקאים שלא מבינים את זה חייבים לשלם מחיר.
כדי להמשיך את מגמת העלייה המבורכת הרכבת נמצאת בטירוף של עבודות, שיקום תשתיות, הנחת מסילות ופתיחת קווים חדשים. זה לא יכול לקרות בלי עבודות בשבת. זו האמת, וגם להקת הדוברים והיחצ"נים של נתניהו (כמו השר יריב לוין שדקלם בסוף השבוע את דף המסרים של הלשכה במסירות המוכרת שלו) יודעת את זה. אי אפשר לדרוש מהרכבת לסגור פערים של עשרות שנים, ובאותה נשימה לקשור לה שלשלאות לגלגלים.
לפוצץ את המסילה
ומשהו על חלקם של מנהיגי החרדים בפרשה המרתיחה הזו: השר יעקב ליצמן וח"כ משה גפני קיבלו בשנים האחרונות – לרוב בצדק – לא מעט נקודות זכות בקרב הציבור והתקשורת החילוניים על הקידום של נושאים חברתיים והתייצבותם לצד השכבות החלשות. ובכן, אין דבר יותר חברתי ושוויוני מתחבורה ציבורית מתקדמת, והציבור החרדי – שלמרבה השמחה משתמש בה בהמוניו – הוא הראשון להעיד על כך. אבל מה לעשות שכדי שהאוטובוסים והרכבות יתקתקו בין ראשון בבוקר לשישי בצהריים, צריך לעבוד עליהם גם בין שישי בצהריים למוצאי שבת.
ואולי יש סיבה נוספת מאחורי העיתוי של המשבר המיותר הזה: בחושיהם המחודדים חשים ליצמן, גפני ושות' שרוב משמעותי בציבור הישראלי – כולל בציבור הדתי-לאומי – בשל לקדם הכרעה היסטורית על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת (בממדים מוגבלים ולצרכים מסוימים בלבד). הם מבינים שאנחנו מתקרבים לצומת של הכרעה – ולכן החליטו לפוצץ את המסילה. אחרי משבר כזה על עבודות תשתית בשבת, מי בכלל יעז לדבר איתם על הפעלה של התחבורה הציבורית עצמה? בטח לא נתניהו, שהתקפל בתוך חמש דקות. אז ברור מה ליצמן וגפני רוצים. ברור גם שנתניהו נכנע להם בלי קרב. אבל מה אזרחי ישראל רוצים? הגיע הזמן שהם יאמרו את דברם בקולי קולות.