לאחרונה הטויוטה המזדקנת משמיעה רעשים מטרידים. אני לא מבין גדול במכניקה של מכוניות, אבל כמו שלא צריך להיות טכנולוג מזון כדי לזהות חומוס מקולקל, אין צורך בתעודה של מוסכניק מורשה כדי לשמוע שמשהו שם בפנים, בקרביים של הטויוטה שלי, לא בסדר. קרוב משפחה ששאל אותה השבוע כדי לנסוע לקרית אתא, התקשר מודאג בירידה לאיילון ואמר שאין מצב שהוא מגיע בשלום אל היעד. ובכן, הוא הגיע לקריות ואפילו חזר למרכז – אבל החרחורים הגוברים שעלו ממעמקי המנוע כשהתנעתי למחרת את המכונית, העידו שהמסע הזה לא עשה לה טוב.
מכיוון שאני מעריך שהבעיה לא תיפתר בהחלפה של שסתום או שניים, ומכיוון שאין לי כוונה להשקיע בטויוטה סכומים שהיא עצמה לא שווה, נותרה לי רק תקווה אחת בעולם: עמיר פרץ. בכוונתי לפנות לשר להגנת הסביבה ולהגיש בקשה חריגה להכללת הטויוטה שלי בפרוייקט גריטת המכוניות הישנות שמשרדו מפעיל בשנים האחרונות יחד עם משרד התחבורה. אמנם הפרוייקט מיועד למכוניות בנות 20 ומעלה, ואילו הטויוטה שלי היא עלמה צעירה שנולדה בקיץ 2002, אבל פרץ נראה לי אדם פתוח ואני משוכנע שהוא יסכים לשקלל, לצד הגיל הכרונולוגי, גם את המראה החיצוני (פח שרוט ומקומט, פגוש יד שנייה בצבע שאינו תואם את גוף המכונית) והגיל המנטלי (חרחורים, כבר אמרנו?).
הרי מטרת פרוייקט הגריטה היא להוריד מהכביש מכוניות לא ראויות, ומבט אחד בטויוטה שלי – קל וחומר הקשבה של כמה שניות – תשכנע כל אחד שהיא נכללת בקטגוריה הזו. זה לא שכל כך דחוף לי לגרוט אותה, אגב, אבל מי עוד חוץ מהמדינה יסכים לשלם לי תמורתה 3,000 שקל?
מצד שני, הסיכוי שלי לקבל אישור חריג כנראה די זעום, לאור העובדה שטור ארוך של נהגים ישראלים עצבניים, מצויידים בגרוטאות בנות עשרים ויותר, ממתין כבר תקופה ארוכה להתחדשותה של תוכנית הגריטה הלאומית. החדשות הטובות: בתחילת נובמבר (שזו גירסה מאוחרת במיוחד ל"אחרי החגים") היא חוזרת.
בקיזוז הקיצוץ: כולם מרוויחים
נהגים שברשותם רכב בן 20 ומעלה יוכלו להגיע לאחד ממגרשי הגריטה הפזורים בארץ, לקבל צ'ק מהמדינה (כולל החזר יחסי על הטסט!) ולשלוח את המכונית להפוך לחומר גלם בשירות תעשיית הברזל. החדשות הרעות? תיכף נגיע אליהן, אבל בוודאי ניחשתם שהן קשורות לענייני תקציב.
פרוייקט גריטת המכוניות היה אחד מכמה מהלכים שסימנו בשנים האחרונות גישה מרעננת של משרדי הממשלה: גישה שאומרת שכדאי למדינה להכניס את היד לכיס ולשלם לאנשים פרטיים כדי להניע מהלכים שכולם מרוויחים מהם. מכוניות בנות עשרים אינן מצויידות בממיר קטליטי, ולכן הן מזהמות הרבה יותר ממכוניות חדשות (על פי המשרד להגנת הסביבה – פי 20!) וכמובן גם בטיחותיות הרבה פחות. להמשך נוכחותן על הכביש יש עלויות גבוהות – בבריאות, בתאונות הדרכים. על פי עבודה שהוגשה למשרד להגנת הסביבה על ידי חברת ייעוץ חיצונית, הורדתן מהכביש של רבבות מכוניות שיוצרו לפני 1994 תחסוך למשק מאות מליוני שקלים. בעברית צחה, קוראים לזה WIN-WIN.
ההיענות של הציבור הייתה מפתיעה: בין 2010 ל-2012 נגרטו כ-27 אלף מכוניות ישנות, קצב של 9,000 בשנה. התעשייה הרוויחה 22 אלף טון של ברזל ממוחזר. מדי כמה חודשים אזל התקציב, ואלפי נהגים חיכו בקוצר רוח שההזרמה תחודש. מתחילת השנה הנוכחית הכל הוקפא, בהמתנה לממשלה חדשה ולתקציב חדש. בסוף יולי התקציב סוף סוף אושר, ועתה המשרד להגנת הסביבה יצא בהודעה חגיגית: אחרי (הרבה אחרי) החגים חוזרים לגרוט.
החלק הפחות חגיגי נוגע לתקציב: הסיכום החדש בין משרדי האוצר והגנת הסביבה מדבר על 25 מליון שקל לחמש שנים, כלומר 5 מליון שקל בשנה. הסכום הזה יספיק לגריטת כ-1,500 מכוניות בשנה (לעומת 9,000 מכוניות בשנה בשלוש השנים הקודמות). למעשה, פרוייקט הגריטה קוצץ בכ-80%. במשרד להגנת סביבה מעריכים שהתקציב יספיק לחודש-חודשיים, וכל מי שלא יצליח להתברג לתור ייאלץ להמתין כמעט שנה שלמה, שבמהלכה הוא כמובן ימשיך לנסוע במכונית הישנה ולזהם.
לא אפתח כאן שוב את הדיון הכאוב על הגזירות, הקיצוצים וסדרי העדיפויות התקציביים של הממשלה. אציין רק שבאיכות הסביבה תמיד יותר קל לקצץ כי ההשלכות נראות תיאורטיות ורחוקות. אז בפעם הבאה שתיתקעו בכביש מאחורי ענתיקה מקרטעת שמהאגזוז שלה נפלט ענן שחור ורעיל, תזכרו שככה נראה קיצוץ.